ראשית בכורים עא

המהרי"ל ז"ל הנ"ל בזה. אך למש"ל ד' כ"ה א"ש בפשיטות באמת ד' המהרי"ל הנ"ל דודאי שפיר הקשה כם ממתניתין אברייתא הנ"ל בהא שהרי הך מתני' דשופר של ר"ה כו' דקתני פיו מצופה זהב אי אפשר לאוקמי כר' יוסי בזה מדקתני נמי התם של יעל פשוט דע"כ לא אתי' כר' יוסי כלל וכמש"ל באורך בעז"ה

ואולם י"ל עוד דבאמת בלא"ה א"ש ד' המהרי"ל ז"ל הנ"ל כ בפשיטות בזה שהרי בעיקר הך טעמא דמפרש עולא (בסוגיא דד' כ"ו) לרבנן הנ"ל דפסלי בשל פרה שהוא משום דאין קטיגור כו' הרי פליג עלי' אביי התם בזה ומפרש להו בטעמא אחרינא כם משום דמתחזי כשני שופרות כו' ומשמע דאביי לא ס"ל באמת הך טעמא דאין קטיגור כו' גבי שופר כלל וא"כ ע"כ דלאביי צ"ל נמי דפסולא דזהב במקום הנחת פיו הוא ג"כ מטעמא אחריני אי משום חציצה או מטעמא אחרינא הנ"ל באמת ולכן שפיר הוצרך אביי לשיטתו לאוקמא נמי התם למתני' דפיו מצופה זהב דשלא במקום הנחת פיו דוקא קאמר משום דלאביי גופי' לא שייך לאוקמי הך מתני' כר' יוסי הנ"ל בזה דהרי לדידי' באמת לא שייך כלל לא פלוגתא דר' יוסי ורבנן דידי' בשופר של פרה הנ"ל ולא פסולא דציפהו זהב הנ"ל בהך טעמא דאין קטיגור נעשה כו' כלל וא"ש ובמק"א יבואר עוד אי"ה

והן עתה נחזור על הדברים שכתבנו בעז"ה (לעיל ד' כ"ט) דעיקר דין דשנתו דבעל מום אם הוא מן התורה או מדרבנן לבד די"ל דתליא לכאורה במחלוקת רש"י והתוס' בבכורות כ"ח בהך ברייתא דהבכור בזה"ז עד שלא נראה להראותו לחכם כו' דרש"י ז"ל מוק"ל בבכור הם והאי עד שלא נראה כו' הוא כפשוטו שלא נפל בו מום עדיין וכמש"ש ובאמת כן הוא גי' התוספתא שלפנינו רפ"ג שם להדיא בכור תם בזה"ז כו' וכמש"ל אבל התוס' ז"ל שם מוק"ל בבעל מום באמת והאי עד שלא נראה להראותו כו' ר"ל שלא נזדמן לו חכם כו' וכמש"ש וכן הוא בירושלמי דרפ"ק דר"ה בהדיא וכמש"ל ומזה הוכיח באמת בירושלמי שם דע"כ צ ל דשנתו דבעל מום אינו מן התורה כלל מדרשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים גם אחר שנפל בו מום כ"ז שלא הראהו לחכם ואף שנראה לו שהוא מום גמור ואיך רשאי להשהותו כ"כ עד שיזדמן לו חכם והלא אם מן התורה היה מחוייב לאוכלו בתוך שנתו דוקא ודאי שהיה לו לחזור אחר חכם מיד שנפל בו מום כדי לאוכלו בתוך שנתו עכ"פ ולא להמתין עד שיזדמן לו חכם באיזה זמן אלא ע"כ דעיקר מצותו לאוכלו לבעל מום ג"כ בתוך שנתו הוא רק מדרבנן לבד באמת ומשום תקלה דגיזה ועבודה כמ"ש הט"ז הנ"ל או משום דתקנו חכמים גם לבע"מ לאוכלו תוך שנתו דוקא דומיא דבכור תם בזמן הבית וכמו שנראה טעם זה מד' הלבוש ז"ל ס' ש"ז ס"ז ע"ש ומשו"ה שפיר התירוהו חכמים להשהותו גם אחר שנפל בו מום כל זמן שלא נזדמן לו חכם דכ"ז שלא הותר ע"פ חכם עכ"פ אוקמוהו אדאורייתא ושריוהו להשהותו אפי' כמה שנים (כן נראה פשוט בפי' ד' הירושל' דר"ה הנ"ל דמייתי ר' יוסה שם מהך ברייתא ג"כ סייעתא לר' אילא דא' התם שאין שנתו של בעל מום מחוורת מן התורה ע"ש) ועכ"פ הרי מוכרח לכאורה דלד' התוס' הנ"ל (דאזלי באמת בשיטת הירושלמי הנ"ל כמ"ש) ע"כ צ"ל דשנתו דבעל מום הוא רק מדרבנן לבד וכמש"ל ומצאתי כעת להגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל ברפ"ד דבכורות שם שהביא ג"כ ד' הירושלמי דר"ה הנ"ל בזה שהוא מתבאר כפי' התוס' הנ"ל וכמ"ש בעז"ה. ואמנם מה שתמה שם ע"ד הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' בכורות ה"ח הנ"ל שנראה דס"ל דשנתו דבעל מום מן התורה הוא באמת וכמש"ל דד' הירושלמי הנ"ל דמוק"ל בבעל מום הוי תיובתיה דמוכרח מזה שהוא רק מדרבנן לבד וכמש"ל והניח בצ"ע בזה ע"ש והנה באמת הי' לו לתמוה מד' הירושלמי הנ"ל בפשיטות גם על פי' רש"י ז"ל הנ"ל דמוק"ל להך ברייתא בבכור תם באמת והרי בירושלמי הנ"ל מוק"ל בהדיא בבעל מום וכמ"ש

ואמנם למש"ל אין מקום לתמוה בזה באמת לא ע"ד הרמב"ם ז"ל ולא על פי' רש"י ז"ל הנ"ל שהרי כבר כתבנו דבתוספתא דבכורות הנ"ל גרסי' בהך ברייתא בהדיא באמת הבכור תם בזה"ז כו' וע"כ דהתוספתא הנ"ל פליגי באמת עם הירושלמי הנ"ל בזה וכמש"ל ועכ"פ הרי שפיר י"ל דרש"י ז"ל סמך בהא על גי' התוספתא הנ"ל בפשיטות וכמ"ש או דאולי היה כן גי' רש"י ז"ל גם בש"ס דילן בהדיא הכי כמו בתוספתא הנ"ל וכמו שנראה קצת מד' רש"י ז"ל הנ"ל שם בזה יעו"ש. (ודלא כהרב בעל מנחת בכורים שם שהגיה התוספתא ע"פ ד' התוס' הנ"ל ובאמת נראה דרש"י ז"ל היה לו גירסת התוספתא הנ"ל בזה וכמ"ש) וא"כ י"ל בפשיטות דגם הרמב"ם ז"ל סמך על גי' התוספתא הנ"ל נגד הירושלמי הנ"ל בזה (וכמ"ש הכ"מ ג"כ שם ע"ד הרמב"ם ז"ל בהי"א הנ"ל בשם המ"כ הנ"ל דבתם קא מיירי ורשאי פי' חייב וכפי' רש"י הנ"ל ע"ש) ופשוט דאין שום מקום לפ"ז לתמיהת המהרי"ט ז"ל הנ"ל על הרמב"ם ז"ל מהירושלמי הנ"ל דבאמת פשוט דהרמב"ם סמך על התוספתא הנז' בזה דלא מיירי הך ברייתא בבעל מום כלל וכמ"ש וא"ש (אלא דקצת קשה לומר שהרמב"ם ז"ל הי' לו גי' התוספתא הנ"ל בזה דא"כ היה לו להעתיק בדבריו שם ג"כ כלשון התוספתא הנ"ל בכור תם כו' בהדיא ומיהו י"ל דקאי על מש"ש בה' י' דהבכור בזה"ז מניחו עד שיפול בו מום כו' וע"ז קאמר ועד שלא נראה להראותו כו' דהיינו קודם שנפל בו מום ע"ש)

ובעיקר הדין בשנתו דבעל מום אם הוא מדרבנן בלבד כד' הירושלמי הנ"ל או שהוא מן התורה כמו שנראה מד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל וצריך לבאר במאי פליגי באמת בזה (ומש"ל דהרמב"ם סמך על גי' התוספתא הנ"ל נגד ד' הירושלמי הנ"ל פשוט שאין זה רק שלא יהי' לנו הכרח באמת מהברייתא הנ"ל כד' הירושלמי הנ"ל בזה אבל גם לגי' התוספתא הנ"ל עכ"פ הרי אין לנו מזה הכרח להיפך ג"כ שיהיו שנתו דבעל מום מן התורה באמת כד' הרמב"ם ז"ל שהרי גם רש"י ז"ל פי' בהדיא כמ"ש בתוספתא הנ"ל וכמש"ל ומ"מ בעיקר הדין נראה דס"ל גם לרש"י

___________________________ וזה שייך למש"ל בדף מ"ה בדין הטהור ביו"ט ראשון שלא ראה פנים בעזרה עדיין ונטמא בשני דלפי הגהתי בתוס' דחגיגה ט' ד"ה כיון שם נראה פשוט דבכה"ג ודאי פטור לכו"ע מלהביא קרבנותיו ברגל כ"ז שהוא טמא עדיין לפי שאינו בביאה אז כו' ודלא כמ"ש הגאון בעל ושב הכהן ז"ל מדברי הירושלמי דריש חגיגה בזה דבאמת ודאי דהירו' ה"נל לא מיירי התם רק כשכבר ראה פנים בעזרה בראשון וכמש"ש באורך בעז"ה (ובקונ' אחרון לס' טורי אבן בחגיגה ט' שם וכן בס' זכ"י ובשו"ת נח"י ר"ס ה' ובס' נע"י בריש חגיגה כולם נמשכו בזה אחרי ד' הגאון בעל ושב הכהן הנ"ל (רק שלא הזכיר שם הגאון הנ"ל לד' הגאון בעל ושב הכהן הנ"ל בזה ע"ש) ובמחכ"ת כל דבריהם שם וכ"ד הגאון בעל ושב הכהן ז"ל הנ"ל תמוהים באמת דהדבר פשוט דאין ד' הירושלמי הנ"ל עניין כלל לד' התוס' הנ"ל בזה דהירושלמי ודאי מיירי כשכבר ראה כנים בעזרה בראשון והתוס' הנ"ל ודאי דלא איירי רק כשעדיין לא ראה פנים בעזרה כלל עד שנטמא בשני או שנעשה חיגר וכמש"ל בעז"ה ועכ"פ לא קרב זה אל זה וכמ"ש להלן מ"ה באורך בזה ע"ש) וראיתי להשלים כאן הדברים בעז"ה

והנה באמת בעיקר הגהתי בתוס' דחגיגה ט' הנ"ל דצ"ל בסוף דבריהם שם ומיהו [טמא] כו' וכמש"ל בזה מצאתי סייעתא לדברי מד' הגאון בעל טורי אבן ז"ל בחגיגה ד' דאהא דאמר התם דטמא נפק"ל מקרא דובאת שמה והבאתם כו' הקשה הגאון ז"ל בזה דל"ל למעוטי לטמא מהך קרא באמת ותיפוק ליה דהרי כל עיקר חיובא דעולת ראיה ודאי שאינו אלא למי שראה פנים בעזרה כבר ובהיתר והרי הטמא אי אפשר לו להראות פנים בעזרה כלל רק באיסור וכיון דאין שייך בו מצות ראיה כלל א"כ ממילא ליכא גביה שום חיובא דעולת ראיה ג"כ וקרא ל"ל כו' וכתב הטורי אבן ז"ל שם די"ל דעיקר הך קרא לא אצטריך רק לטהור בראשון וראה פנים בעזרה אז ונתחייב אז בעולת ראיה ואח"כ נטמא בשני וה"א כיון דכבר נתחייב בקרבן יוכל להביא גם אחר שנטמא קמ"ל קרא יתירא דובאת שמה דאינו מביא עולת ראיה