ראשית בכורים סח

לאשמועינן כלל בזה דמותר לחבר יחד חומשים נפרדין שיהיו יחד כס"ת שלימה אף שלא יקראו בה בציבור אח"כ יש לומר בפשיטות דקמ"ל בהאי דלא גזרינן באמת שיהי' אסור לחברן יחד שלא יבוא אח"כ לקרוא בה בצבור ג"כ והרי באמת אין קורין בס"ת כזו בצבור כלל לפי שלא נתקדשה בקדושת ס"ת כל עיקר וכמש"ל

ומזה יהי' לנו קצת סמוכין לדברי הט"ז ז"ל ביו"ד (ס' רפ"א ס"ק א') שחידש שם גזירה זו מדעתו דבס"ת שיש בה פסול שאין ניכר כגון שלא היתה מעובדת לשמה שהיא טעונה גניזה ואסור לקרות בה כלל אפילו ביחיד משום גזירה שמא יקרא בה בציבור ג"כ וכמו שמצינו לענין ספק טריפה שלא ישהה אדם בתוך ביתו שמא יארע תקלה כו' ע"ש בט"ז (ויש שם ט"ס במ"ש הט"ז דקמ"ל הטור דבזה אפילו ביחידות קורין היינו בשאר פסולין אבל בזה שיש בה חשש כו' אפילו ביחידות אין קורין כו' וטס"ה וצ"ל דקמ"ל הטור דמאי דמוכח (מד' הרמב"ם) דעכ"פ ביחידות קורין היינו בשאר פסולין אבל כו' כצ"ל ע"ש) והנקודות הכסף שם השיג עליו בזה דדוקא בטריפות חיישינן לתקלה דגנאי הוא שיאכל מאכל איסור כמ"ש התו' בשבת י"ב גבי ר"י קרא והטה ע"ש ולמ"ש בעז"ה הנה יש הכרח באמת לד' הט"ז בזה מהך ברייתא דהמס' סופרים והירושלמי הנ"ל גם בס"ת עצמה דעיקר הך דינא דעושין חומשים תורה ע"כ דלא קאתי לאשמועינן בהא רק דבזה לא חיישינן לתקלה לשמא יקראו בה בציבור אח"כ וכמ"ש ופשוט דהיינו טעמא דהכא ודאי לא חיישינן כלל לתקלה זו באמת ולא גזרינן כלל בהכי שיקראו בה ג"כ בציבור אח"כ משום דכל שנכתבה בתחלה רק לשם חומשים לבד הו"ל פסול הניכר באמת שהרי כל ס"ת שנתקדשה בתחילה לשם קדושת ס"ת כל החומשים שבה צריך שיסיים אותם באמצע הדף ומתחיל באמצע כמ"ש וס"ת זו שנכתבה בתחילה כל חומש בפני עצמה הרי כל אחד מסיים בסוף הדף ומתחיל בראש הדף וא"כ הרי כל חומשים שבה מוכיחים עלי' שלא נכתבה מתחלה ע"ד קדושת ס"ת כלל רק על דעת קדושת חומשים נפרדים לבד שהרי כל חומש שבה מתחיל ומסיים בדף בפני עצמו ולא כדין כל ס"ת שנכתבה מתחלה לקדושת ס"ת שלימה שכל חומש מסיים באמצע ומתחיל באמצע וכמ"ש וע"כ לא יבואו לטעות כלל לקרות בס"ת כזו בציבור ולכן מותר לחברם יחד וא"ש ועכ"פ ממילא שמעינן מהכא דדוקא בכה"ג דהו"ל פסול הניכר ג"כ הוא דקא שרינן בהכי דלא אתי למיטעי כלל בזה וכמ"ש ומוכח מזה דבפסול שאינו ניכר אסור לקיים כלל אצלו ס"ת כזו וטעונה גניזה וכד' הט"ז הנ"ל ופשוט דיש לדמות זה לס"ת שאינו מוגה דאסור להשהותה יותר משלשים יום וטעונה גניזה אח"כ וכמ"ש בכ"מ רע"ט ע"ש ואף שאין התקלות דומות בזה באמת דהתם ע"י הט"ס שיש בס"ת או בשאר ספרים יוכל לבוא לידי טעות באיזו מדיני התורה משא"כ בכה"ג שאין שום טעות בס"ת רק שלא נכתבה או שלא נעבדה לשמה ואין התקלה אלא לשמא יקרא בה בציבור לבד דעכ"פ הוי מצינו באמת גם בס"ת עצמה שחששו לתקלה ולא כמ"ש הנה"כ דלא חששו לתקלה רק באכילת איסור לבד דגנאי הדבר כו' וכמ"ש

ובאמת בעיקר ד' הנה"כ הללו יש לתמוה מאוד שהרי באמת מצינו במקומות הרבה בש"ס שחששו רבנן לתקלה אף היכא דלא שייך התם המכשול דאכילת איסור כלל כמו בכל הנקברין דקיי"ל בסוף תמורה דלא ישרפו משום דלמא אתי ליהנות באפרן כדמפרש התם הרי שגם באיסור הנאה לבד חששו חכמים לתקלה (ואף דר"י פליג התם וא' דאם רצה להחמיר לשרוף כו' ואולי משום ה"ט הוא דס"ל דלא חיישינן לתקלה באיסור הנאה לבד ולפי"ז יהי' פלוגתא דתנאי בזה באמת אך עכ"פ הרי לא קיי"ל כר"י התם כלל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף ה' פסהמ"ק ע"ש) ועי' בפ' השוכר את הפועל (דף ס"ב) גבי ההוא גברא דיהבו לי' חיטי באגרא דאר"ח דלקלינהו ולקברינהו כו' ופריך ולקלינהו ולבדרינהו ומשני דלמא מזבלי בהו (ובהא דפריך התם ולקברינהו בעינייהו מי לא תנן א' אבן כו' נקברים עמו ופירש"י אע"ג דעץ גופי' אסור בהנאה וקברי לי' בעין ולא חיישינן לתקלה ע"ש ואם איתא מאי פריך מתקלה דעץ לתקלה דחיטין דבחיטין בעינייהו איכא תקלה דאכילת איסור ג"כ משא"כ בעץ ואבן שאין בהם רק תקלת איסור הנאה לבד וע"כ דאין מקום לחלק כלל ביניהן בזה באמת) ועי' בשו"ע יו"ד ס' ש"ו ס"ק ז' דהבכור אפילו בעל מום נאכל בתוך שנתו כו' וכתב הט"ז שם משום דאסור להשהותו דלא ליתי לידי תקלה דגיזה ועבודה ע"ש הרי דחיישינן בכ"מ לתקלה בשאר איסורי תורה ג"כ אף היכא דלא שייך תקלה דאכילת איסור כלל (אלא דעיקר ד' הט"ז שם תמוהין הם דמפשטא דמתני' דבכורות כ"ו ודאי משמע דהא דגם בכור בעל מום נאכל בתוך שנתו כמו התם מן התורה הוא באמת ולאו משום גזירה דרבנן לבד הוא וכמ"ש ג"כ ברמב"ם פ"א מה' בכורות ה"ח ונפק"ל מדסמיך לי' קרא דוכי יהיה בו מום לקרא דתאכלנו שנה בשנה ע"ש ובספרי פ' ראה נפק"ל מריבויא דכל הבכור דגם בע"מ נאכל בתוך שנתו ע"ש אך בהא דקיי"ל נמי התם דגם כשנולד בו מום אחר שנתו דאין רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום וכמש"ש בשו"ע נרא' פשוט דשלשים יום אלו אינו רק מדרבנן לבד ומשום הך גזירה שכ' הט"ז הנ"ל ולעולם בתוך זמן כזה דהיינו שלשים יום לא חיישינן לתקלה דהו"ל זמן מועט (וכמו בס"ת שאינו מוגה דשרי להשהותו עד ל' יום וכמ"ש ואמנם התם י"ל דנתנו לו זמן שלשים יום שיתקן את הטעות שבס"ת וכמש"ש אלא יתקן כו' אבל בפסול שאין לו תיקון כגון שלא נעבד לשמה אפשר דאסור להשהותו כלל אלא צריך לגנוז מיד ומיהו להלן אבאר דיש לסלק בזה בין תקלה דמאכל איסור דאפילו בזמן מועט חיישינן לתקלה ובין תקלה דשארי איסורי תורה דלא חששו לזמן מועט עכ"פ דהיינו שלשים יום וכמו שיתבאר אי"ה) וע"ש בבכור כ"ח דבנולד בו מום אחר שנתו שרו לי' רבנן לשהותו עד ל' יום משום השבת אבידה לבעלים אלמא דהך שלשים יום דלאחר שנתו ודאי מדרבנן הוא מדשרו לי' בתוך שלשים עכ"פ משום השבת אבידה וע"כ דבבכור שעבר שנתו כבר שוב אין לו זמן קצוב עוד מן התורה רק דמדרבנן אסור להשהותו משום תקלה ובתוך ל' משום השבת אבידה התירו להשהותו כמ"ש ומיהו ר' אלעזר נפק"ל התם לשלשים יום שאחר שנתו מקרא דשנה בשנה דשלשים יום חשוב שנה ע"ש ואולי הוא רק אסמכתא דהרי שם כ"ז דרשינן להך קרא דשנה בשנה לדרשא אחריתי ע"ש

ובירושלמי דפ"ק דר"ה ה"א בהדיא גרסינן עלה דל' יום א שאחר שנתו דבכור בע"מ, דזאת אומרת שאין שנתו מחוורת כלו' שאינו מה"ת ע"ש אך אם נאמר דהך דר"א הנ"ל דנפק"ל עקרא דשנה לל' יום דעיקר דרשא הוא א"כ אזדא לי' ראיות הירושלמי שם בזה באמת ע"ש וכבר נודע מה שהאריך הרבה בזה הגאון בעל בית אפרים ז"ל על הלכות בדיקת הריאה בשו"ת שם ס' ב' ע"ש (רק שנ"ל להוסיף עוד על דבריו שם דנרא' לכאורה דתליא נמי במחלוקת רש"י ותוס' ז"ל בפירושא דברייתא שם דהבכור בזה"ז עד שלא נראה להראותו כו' דרש"י ז"ל מפרש לה בבכור תם והא דרשאי לקיימו פי' חייב לקיימו וכמש"ש התוס' וכ"כ הכ"מ ב מה' בכורות הי"א בשם מ"כ ע"ש (אף שהתוס' כתבו שזה דחוק) ובאמת כן הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו שם בבכורות רפ"ג דגרס בהדיא התם בכור תם בזה"ז רשאי לקיימו שתים ושלש שנה כו' וע"כ צריך לפרש דרשאי ר"ל דחייב וכמ"ש (ופי' זה הובא בבאר הגולה שם בס' ש"ו ס"ק ט' אות כ"ה ומה שהוסיף שם על זה מדעת די"ל דדוקא נקט שתים ושלש שנה שאחר שלש שנים רשאי להכניסו לכיפה כשהוא עדיין ביד ישראל ואין מצוי לו שם כהן שיתן לו הישר לשומרו וכו' שכן נראה מד' המחבר שם בס' ש"ז ס"ק ג' ובר"ס ש"ט ע"ש ור"ל מדכתב שם בשו"ע דהכהן צריך לשהותו ולגדלו לעולם עד שיפול בו מום ואין רשאי להכניסו לכיפה משמע דהישראל כשאין כהן מצוי לו אין צריך לגדלו לעולם והיינו משום דאחר ג' שנה שרינן להישראל להכניסו לכיפה והיינו דקתני בברייתא הנ"ל ב' שנה דוקא והנה באמת עיקר דין זה חידוש הוא בעיני ונעלם מהבאה"ג שבירוש' דפ"ק דר"ה הנ"ל גרסי' באמת בהך ברייתא הנ"ל דהבכור בזה"ז רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים כו' ע"ש וא"כ נראה דגם לגי' דילן ב' וג' שנים דע"כ דלאו דוקא קאמר אלא נקט שתים ושלש כדאמרי אינשי והוא הדין אפילו טובא כדמשני כה"ג בשבת קכ"ז (ועי' תוס' שבת ס' ד"ה השתא ובכל המקומות המצוינים שם וכבר האריך בזה הגאון בעל מל"מ ז"ל בפ"ח מה' לולב ה"ז ע"ש: