ראשית בכורים מז

וכלומר דהשתא מוקמינן שפיר לדרשא דקראי הנ"ל דאחת דיבר אלהים ר"ל כל העשרת הדברים בדיבור אחד (וכדנפק"ל מקרא דכל הדברים כו' הנ"ל) ושתים זו שמעתי ר"ל אנכי ולא יהיה לך שחזר הקב"ה ופירש רק שתי דברות הללו בפני עצמן והשאר פירשן משה רבע"ה וא"ש ד' המכילתא הנ"ל

אבל מ"מ ד' הש"ס דמכות הנ"ל נראה דלא ס"ל כלל כהמכילתא הנ"ל דד' המכילתא לגי' הנ"ל נראה דלא אזלא רק כרבנן דריב"ל במדרש שה"ש אקרא דישקני מנשיקות (שהובא בד' הרמב"ן ז"ל להלן) דאמרי דכל הדברות שמעו מהקב"ה כו' אבל לריב"ל שם דא' דרק שתי דברות שמעו מהקב"ה כו' ע"ש דהסוגיא דמכות הנז' נראה דאזלא כותי' (וכמ"ש הרמב"ן וע"ש במג"א) פשוט לכאורה דלא ס"ל כלל דכל עשרת הדברות נאמרו בדיבור אחד (דדוחק לומר דלא קאי רק על מה שחזר ופירש בפ"ע)

וע"כ נ"ל דהסוגיא דמכות הנז' אתיא כהך סוגיא דתענית ה' דגרסי' התם אקרא דכי שתים רעות עשה כו' אחת היא ששקולה כשתים ומאי ניהו עבודת כוכבים ע"ש ופירש"י שם דשתים היינו כתים וקדרים שעובדין לאש ולמים כדא' התם ע"ש והוא תמוה מאד בפי' ד' הש"ס הנ"ל דמאי אחת היא ששקולה כשתים ולמה נקט הני בלבד (וע"ש ברש"א ז"ל שדחק מאד) אבל באמת לענ"ד ודאי דטס"ה שם בגמ' וצ"ל כדאיתא בילקוט ירמיה ב' אהך קרא דכי שתים כו' דאחת היא ששקולה כשתים ומאי ניהו עבודת כוכבים דאמר מר אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו כו' ע"ש וכצ"ל גם בש"ס הנ"ל בלא ספק ונראה דקאי התם ג"כ אהך קרא דאחת דבר אלהים והיינו דקאמר אחת היא כלומר שבדיבור א' נאמרו ושקולה כשתים. דשתים זו שמענו. אנכי ולא יהיה וכמ"ש וכ"ה להדיא בשמות רבה פ' מ"ב דריב"ל א' דשתי הדברות לבד אנכי ולא יהי' אמרן הקב"ה לישראל מפיו כו' (ואזיל לטעמיה במדרש שה"ש הנ"ל וכמ"ש) הוא שהקב"ה אמר לירמיה כי שתים רעות כו' באנכי ולא יהיה לך ע"ש וא"ש דהיינו דכתיב בתריה בקרא דירמי' הנ"ל אותי עזבו כו' ועברו על אנכי כו' לחצוב להם כו' ועברו על לא יהיה לך וכמ"ש דכי שתים קאי על שתי דברות אלו ובהכי א"ש בפשיטות מ"ש הריב"ן ז"ל הנז' אהא דאנכי ולא יהי' מפה"ג כו' מקרא דא' דבר כו' שהוא עפ"ד הילקוט דתהלים ודירמי' וכמ"ש

ובזה מיושב ג"כ מ"ש במג"א במ"ע הראשונה בשם הזוהר הרקיע ז"ל להכריח דאנכי אינו בכלל המ"ע וכד' הבה"ג ז"ל. מדא' בהוריות ח' איזוהי מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת כוכבים והיינו מלא יהיה לך וכמש"ש רש"י ז"ל ומדקרי ליה הש"ס ללא יהיה לך מצוה שנאמרה בתחילה ש"מ דאנכי אינו בכלל המצות כלל דאל"כ הרי אנכי קדמה ואיך קרי ללא יהיה לך מצוה שנאמרה בתחילה פ"ש (ומש"ש במג"א ליישב ע"פ מש"ש רש"י אנכי ולא יהיה ע"ש. כבר כ' כן הגאון בעל זוה"ר ז"ל בעצמו בתשב"ץ ח"א סי' קל"ט ע"ש באורך) אבל למ"ש להגי' בש"ס דתענית הנ"ל א"ש בפשיטות שהרי באמת אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו וא"כ לא היה שום הקדמה כלל בזה לאנכי על לא יהיה לך ושפיר קרי ליה הש"ס גם ללא יהיה מצוה שנאמרה בתחילה ופשוט שלזה נתכוין גם רש"י ז"ל שם שכ' דמצוה שנאמרה בתחילה אנכי ולא יהיה וכמ"ש וא"ש

ובאמת לפי הגי' בש"ס דתענית עפ"ד הילקוט הנ"ל שכתבנו יש להכריח יותר דאנכי הו"ל מ"ע בפ"ע וכד' הרמב"ם ז"ל בזה דאחת היא ששקולה כשתים ודאי דשייך שפיר על מ"ע ול"ת דאנכי ולא יהיה שנאמרו מפי הגבורה בדיבור א' ששתיהן באו להזהיר על דבר א' להאמין בה' ולא בזולתו ולמ"ש הרמב"ן ז"ל לד' הבה"ג ז"ל דשתי המצות ששמענו מפי הגבורה הם לא יהיה ולא תשתחוה ע"ש הרי שתי ל"ת הללו נפרדות הן באמת ואין שייך כלל לכוללן בשם אחד וצ"ע ולמ"ש ג"כ דאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו א"ש ג"כ כל מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל בזה במה שמנה לאנכי מ"ע בפ"ע ומוכרח באמת כדעתו ז"ל בזה וכמ"ש ודו"ק

(ונ"ל לרמז ג"כ בזה בראש התורה ובסופה דב' דבראשית דהוא ב' רבתי ע"פ המסורה רומז לב' ראשית שיש בתורה והם העשה דאנכי ה' אלהיך והל"ת דלא יהיה לך שהם ראשית לכל המ"ע והנ"ת שבתורה (וע' בח"א ברש"א ז"ל סוף מכות בזה) והם נרמזים בא"ל שבסוף תיבה ישרא"ל שבסוף התורה דא' רמז לאנכי והל' ללא יהיה לך שהם כוללין לכל העשה והל"ת שבתורה וכמ"ש והאותיות תרי"א שבתיבת בראשי"ת רומז לתרי"א מצות ששמענו מפי משה רבע"ה. (לבד שני המצות ששמענו מפי הקב"ה בעצמו. שהם נרמזים בהב' דבראשית ולכן הוא גדול יותר כמ"ש) והש' דבראשית אולי רומז לשבעה מצות דרבנן כנודע וכן בסוף התורה דסופי התיבות דעש"ה מש"ה לעינ"י עם תיבות "כל ישראל" הוא בגמטריא תרי"א רומז לתרי"א מצות מלבד הב' מצות הנרמזים בא"ל דישרא"ל וכמ"ש בעז"ה]

ואמנם בעיקר הקושיא דפריך הש"ס תור"ה תרי"א הוי צ"ע לכאורה שהרי באמת בפרטן אי אתה מוצא אלא תרי"א מצות לבד רק דעליהם נתוספו ונאמרו בתורה שני לאוין כוללין ומחזיקי הגדר והמנין דתרי"א מצות לבד והם השני לאוין דלא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה כו' ולא תגרעו ממנו (שנאמרו בפ' ואתחנן בלשון רבים ונשנו בפ' ראה בלשון יחיד לא תוסף עליו ולח תגרע ממנו ויבואר להלן אי"ה). ונראה פשוט דעיקרן לא באו אלא להזהיר שלא להוסיף איזה מצוה חדשה על תרי"א מצות שבתורה ושלא לגרוע ממנין תרי"א מצות (וכמש"ש בפסיקתא דר' טוביה וברמב"ן ז"ל בפי' החומש. בפ' ואתחנן שהבודה מצוה חדשה מלבו עובר בלאו זה דלא תוסיפו ע"ש) וכן נראה מד' הרמב"ם ז"ל במנין המצות שבראש חיבורו שכ' בל"ת שי"ג ושי"ד שלא להוסיף ושלא לגרוע מכל מצות התורה ע"ש ש [וכ"כ בפתיחתו למנין המצות שעל סדר ההלכות וז"ל ועל מה הזהירה התורה לא תוסף עליו ולא תגרע שלא יהא נביא רשאי לחדש ולומר שהקב"ה צוה במצוה זו להוסיפה למצו' התור' או לחסר מתרי"ג מצות ע"ש] וא"כ הרי א"ש בפשוטו הך קרא דתור"ה צוה כו' שהרי באמת כל המצות גם עם אנכי ולא יהיה לך אינם אלא תרי"א לבד. רק ששני לאוין הללו מחזיקין הגדר של תרי"א הם וכמ"ש

ואולם נ"ל דיש לבאר באמת דלמה נאמרו שני לאוין הללו בפ' ואתחנן בלשון רבים ולמה חזרו ונשנו עוד בפ' ראה רק בלשון יחיד וכמ"ש ולכן נראה דתרווייהו צריכי ותרווייהו איתנייהו באמת דבפ' ואתחנן שנאמרו בלשון רבים ודאי דקאי על המוסיפין איזה מצוה חדשה בתורה יותר על תרי"א שזה לא שייך כלל רק על ב"ד הגדול שרצו לחדש איזה מצוה על כל ישראל או לגרוע ולעקור איזה מצוה מתרי"א מצות מישראל שעל זה נאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה כו' ולא תגרעו כו' בלשון רבים דעל ב"ד הגדול בלבד שייכי האזהרות הללו וכמ"ש אבל בפ' ראה שחזרו ונשנו רק בלשון יחיד בלבד ודאי דלא קאי רק על כל יחיד שרוצה להוסיף באיזה מצוה עצמה על מנינה המפורש בתורה או הנודע לנו בקבלה בתורה שבעל פה כגון המוסיף על ברכת כהנים יותר על הברכות המפורשים בתורה או חמשה מינין בלולב או חמשה טוטפות יותר על המקובל אצלנו בתורה שבע"פ שעל זה נאמר גם לכל יחיד בפ' ראה שם את כל הדבר כו' לא תוסף עליו ולא תגרע כו' והיינו דבספרי שם לא הובאה דרשה זו דנפק"ל מלא תוסף ומלא תגרע להניתנין במתן א' כו' ולמוסיף בלולב ובציצית ובברכת כהנים. רק בפ' ראה לבד ולא בפ' ואתחנן כלל (ואף שברש"י נזכרה דרשה זו גם בפ' ואתחנן (וכן בש"ס דר"ה כ"ח וברמב"ם פי"ד מהנ' תפלה הי"ב מייתי לה להך דרשה דהספרי הנ"ל אקראי דכ' ואתחנן ע"ש ואולי אשגרתא דלישנא הוא ועיקרא דמילתא סמיך בזה על הני קראי דפ' ראה הנ"ל או דצ"ל באמת בש"ס וברמב"ם התם. ת"ל לא תוסף עליו וכמו דאיתא בספרי הנ"ל (וכ"ה בס' אורחות חיים ע"ש) ושם נפק"ל למוסיף בברכת כהנים מכל הדבר דאפי' דיבור ע"ש (וע' ברמב"ם ז"ל שם שכ' דאפי' בלחש אסור להוסיף וכ"ה באורחות חיים שם ולא הובא דין זה בטוש"ע ס' קכ"ח ס"ק כ"ז) ואולי מצא זאת באיזה מקום וי"ל דנפק"ל מכל הדבר דאף כל דיבור אסור וצ"ע)