ראשית בכורים מו

נכנס לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח במנין הל"ת כלל דאי מהא דהזובח הפסח בבמת יחיד הרי ודאי נראה דעד כאן לא הוצרך לומר ההם אליבא דר"י דתרתי ש"מ רק להמסקנא דזבחים הנ"ל דבשעת היתר הבמות מיירי וכמ"ש דאי לרבה דמוק"ל בשעת איסור במות וקודם חצות וכמ"ש הרי ודאי דלדידיה לא הוצרך לדחוק כלל בפסחים שם אליבא דר"י ולומר דתרתי ש"מ. שהרי בפשוטו נראה יותר דר"י ס"ל כחכמים דר"ש בזבחים שם דכל שאין בו כרת אינו בל"ת וכמ"ש ולא ס"ל באמת כר"ש בזה כלל וע"כ נראה דצ"ל דהא דמסיק בפסחים שם לר"י דתרתי ש"מ דאינו אלא להמסקנא דזבחים הנ"ל דבשעת היתר הבמות קאמר ר"ש וכמ"ש. ומשום דבהא לא מצינו שום פלוגתא בהדיא עליה דר"ש כלל להכי דחק הש"ס לומר דגם ר"י ס"ל באמת כר"ש בהא רק דתרתי ש"מ וכמ"ש

(ואמנם רש"י ז"ל בפסחים שם לא פי' כן רק הביא אוקימתא דרבה הנ"ל שם וצ"ע באמת דודאי נראה דהך סוגיא דפסחים לא אתיא רק להמסקנא דזבחים הנ"ל וכמ"ש. ומצאתי להגאון בעל או"ח ז"ל שכתב לתמוה בזה על רש"י ז"ל וכ' ליישב בדחוקים ע"ש) וע' בסוגיא דזבחים קי"ז דר"י גופיה קאמר דבבמת יחיד לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים ע"ש. וע"כ דממעט פסח בבמת יחיד מקרא דר"ש הנ"ל ומשו"ה הוצרך לומר לדידיה דתרתי ש"מ (וע' בתוספתא פי"ג דזבחים דנראה שיש שם ט"ס בד' ר"ש בזה ובמקום שכתוב שם השוחט הפסח על היחיד והעלה בחוץ כו' צ"ל השוחט הפסח בבמת יחיד והעלה בשעת איסור כו' ומש"ש בשעת היתר מותר כו' יכול אף בשאר ימות השנה כו' צ"ע ואי מפרשינן דשעת היתר היינו קודם חצות א"כ י"ל דשאר ימות השנה היינו פירושא דשעת היתר דהיינו קודם חצות אבל אי מפרשינן דשעת היתר היינו זמן היתר במה ממש. וא"כ שעת איסור דהתם ע"כ בקודם חצות מיירי וא"כ שוב אין לפרש התם הך סיפא דיכול בשאר ימות השנה ע"ש וצ"ע) וכיון דלא אתי קרא לר"י אלא על שעת היתר הבמות א"כ ודאי דאין למנותו במנין הלאוין וכמ"ש וכן הלאו דאין שוחטין הפסח על היחיד דנפק"ל נמי לר"י מהך קרא הנ"ל אפשר דאין ראוי למנותו ג"כ לר"י דהו"ל כלאו שבכללות דעיקר קרא אתי באמת להשוחט בבמת יחיד וכדר"ש

וא"כ אין למנות לאו דשחיטת פסח ביחיד כלל דהו"ל אול שבכללות (וע' בד' הרמב"ם ז"ל בזה בשורש תשיעי ודו"ק) ולא לאו דשוחט פסח בבמת יחיד דאין נוהג לדורות וכמ"ש וא"ש דלר"י לא נכנס לאו זה במנין כלל אבל לר"ש ודאי דלדידיה יש לחשוב עכ"פ לאו דמחוסר זמן בחוץ וכמ"ש בעז"ה) וע' ברמב"ם פ"א מהל' קרבן פסח הל' ג' שהביא לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח לשוחט הפסח בבמת יחיד בשעת היתר במות וע"ש בכ"מ (שכ' משום דר' יהודה נמי ס"ל כר"ש בהא וכמ"ש וע"כ דמוק"ל נמי לסוגיא דפסחים הנ"ל דא' אליבא דר"י דתרתי ש"מ. כהמסקנא דזבחים הנ"ל וכמש"ל) ומשו"ה לא מנה הרמב"ם ז"ל לל"ת זו במנין הלאוין לפי שאינו נוהג לדורות וכמש"ל וכ"כ הגאון בעל פר"ד ז"ל בפ' ראה ע"ש. ומ"ש הגאון בעל מעין החכמה ז"ל בפ' ראה שם ליישב ד' החינוך ז"ל שהכניסה במנין משום דנ"מ גם בזה"ז דהשוחט בחוץ פטור לכו"ע כמ"ש התוס' בזבחים נ"ט ע"ש וכ' דהרמב"ם ז"ל לטעמי' דבפי"ט מה' מעה"ק כ' דהשוחט בחוץ בזה"ז חייב ע"ש וא"כ אין נ"מ בזה"ז גבי פסח ג"כ וע"ש במעה"ח בזה וצ"ע במאי דפשיטא ליה הכי בד' הרמב"ם ז"ל והרי בה' ט"ו כ"ש מי ששחט קדשים והעלה בזה"ז חייב כו' ומסיק הגאון בעל מש"ל ז"ל שם דדוקא קאמר התם דהשוחט ומעלה כאחד אבל אשחיטה לחוד פטור ע"ש וא"כ משמע דס"ל ג"כ כד' התוס' הנ"ל וצ"ע

אלא דבאמת ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' בכורות ה"ב דלכן אסרו לעשר בזה"ז שלא יאכלהו תמים ויבא לידי איסור כרת לשחוט קדשים בחוץ ע"ש מבואר להדיא דלא ס"ל להרמב"ם כד' התוס' דזבחים הנ"ל אלא דגם בשוחט לבד בזה"ז חייב כרת ודלא כהמש"ל הנ"ל וצ"ע וע' רש"י בכורות ל"ו ד"ה הכי השתא שכ' ג"כ דשוחט קדשים בחוץ בכרת ע"ש ומשמע דאיירי בזה"ז כהך עובדא דר' אשי התם (ומוכרח ג"כ קצת בש"ס התם מדהוצרך לומר משום דהתם ידע דמום הוא כו' ולא קאמר בפשיטות דבזה"ז הו"ל איסור קדשים בחוץ כמו ממון כהן ש"מ דגם בזה"ז חייב כרת בשוחט בחוץ ולא דמי לממון כהן דבלאו וכמש"ש רש"י ומאי דאמר ההם קדשים בחוץ לא אכיל נרא' דלאו דוקא נקט אכיל ור"ל לא שחיט וכמש"ש רש"י הנז')

ואין לפרש דמשום אוכל קדשים בטומאה קאמר דהוא בכרת. וכמ"ש במרדכי סוף יבמות דבכור הם ששחטו ואכלו בזה"ז חייב ב' כריתות א' משום שוחט בחוץ (ודלא כהתוס' הנ"ל) וא' משום אוכל קדשים בטומאה ע"ש דבאמת הוא תמוה שהרי כיון דהבשר ודאי אסור עכ"פ גם לטהורין דאפי' שחטו וזרק דמו בפני הבית ונשאר בשרו קיים לאחר שחרב הבית קיי"ל דאסור באכילה כדאי' בזבחים ס' ובכ"ד וכ"ש כששחטו בזה"ז וכיון דאינו ניתר לטהורין קיי"ל דאין חייבים עליו משום טומאה כדא' במנחות כ"ה ע"ש וצ"ע

ומיהו הא דלא הביא הרמב"ם בחיבורו ולא בס' המצות ללאו דזובח בעל מום בבמ' יחיד דמייתי ליה בבכורו' י"ד מקרא דלא הזבח שו"ש אשר יהיה בו מום (ובתמורה ז' מקרא דלא תקריבו ע"ש) אינו משום שלאו זה אין נוהג לדורות כלל וכמ"ש (ובאמת נ"ל דנ"מ לדורות ג"כ למאי דקיי"ל בזבחים קי"ב דהמקריב בעל מום בחוץ פטור שאין ראוי לפנים ע"ש וח"כ נ"מ דעכ"פ חייב בזה"ז משום לאו דזובח בעל מום בבמה וע' בכורות י"ד שם ברש"י ד"ה ומוקי ודו"ק וצ"ע) אלא דבאמת הרמב"ם ז"ל עצמו מוק"ל ללאו דלא תזבח הנ"ל בבעל מום עובר ובפנים וכמ"ש בפ"א מה' איסו"מ ה"ה ובמנין המצות ל"ת צ"ה ע"ש

ועכ"פ בקושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל אליבא דר"ש גבי ל"ת דחמץ י"ל שפיר דלר"ש לשיטתו אשכחינן לדידיה שני לאוין אחרים להשלים המנין וכמ"ש בעז"ה (וכעין זה כ' הרב הג' בעהמ"ח מחשבת משה ז"ל ליישב קושית הרמב"ן ז"ל אליבא דר' ישמעאל בריש סוטה ד' ג' ע"ש וכבר הקדימו בזה הגאון מו"ה דוד אופנהיים ז"ל בהקדמה לידי משה במד"ר ע"ש וכ"כ הגאון בעל מעה"ח ז"ל בפ' נשא בזה וכבר דחה זה הגאון בעל שיבת ציון ז"ל ס' ל"ד עפ"ד הרמב"ן ז"ל בשורש ט' בזה וכמו שהעיר ג"כ קצת בזה הה"ג בעהמ"ח מחשבת משה ז"ל שם ועיין ברמב"ם שורש י' בכם המכילתא בזה וצ"ע)

ובעיקר הסוגיא שהביא הרמב"ן ז"ל בשורש א' הנ"ל משלהי מכות דדרש ר"ש תרי"ג מצות כו' עד אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו ע"ש. נ"ל לבאר בעז"ה דמש"ש בריב"ן ז"ל אהא דאנכי ולא יהיה כו' דנפק"ל הא במכילתא מקרא דאחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ע"ש דבמכילתא שלפנינו בפ' יתרו סו"פ ד' לא נמצא שם הך קרא כלל ולא מייתי לה התם רק בפ' ז' אהא דזכור ושמור בד"א ע"ש

אמנם בעיקר ד' המכילתא דסו"פ ד' הנ"ל (דמייתי לה רש"י ז"ל בפ' יתרו) דא' אקרא דוידבר אלהים את כל הדברים האלה דמלמד שא' הקב"ה עשרת הדברות בדיבור א' כו' א"כ מת"ל אנכי ולא יהי' שחזר ופירש כל דיבור בפ"ע ע"ש שהוא תמוה מאד באמת דמאי קשיא ליה בהא דקאמר א"כ מת"ל אנכי כו' וע' במה שהאריכו בזה ברא"ם ובגור ארי' ובצד"ל ז"ל וכל דבריהם דחוקים מאוד (וע"ש באבן עזרא ז"ל) אולם לענ"ד טס"ה באמת וצ"ל במכילתא שם כמ"ש בילקוט תהלים ס"ב דנפק"ל התם באמת מהך קרא דאחת דבר וכו' דכל עשרת הדברות נאמרו בדיבור א' ע"ש וגם שם תמוה דא"כ מאי האי דמסיים בקרא דשתים זו שמעתי לכן נ"ל דבמכילתא הנ"ל צ"ל באמת אקרא דוידבר אלהים את כל הדברים כו' מלמד שכל עשרת הדברים נאמרו בדיבור א' א"כ מת"ל אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (דמשמע דרק שתים בלבד שמענו מהקב"ה והלא מקרא דכל הדברים כו' משמע דכל עשרת הדברים א' הקב"ה בעצמו וכמ"ש) מלמד שאחר שאמר הקב"ה עשרת הדברים בדיבור א' חזר ופירש אנכי ולא יהיה לך דיבור דיבור בפ"ע כצ"ל במכילתא הנ"ל