ראשית בכורים מה

נראה דלד' הראב"ד ז"ל הנ"ל ע"כ דלדידי' לא פליגי כלל אביי ורבא כם בכל חייבי לאוין דכהונה בזה והא דנקט רבא התם כה"ג כו' לאו דוקא הוא וה"ה לכהן הדיוט וכמ"ש ברפי"ז הנ"ל ע"ש וא"כ שוב הדק"ל עלה דר"נ הנ"ל וצ"ע)

(ואמנם בד' הד"מ הנ"ל קשה לענ"ד לומר ג"כ דסמכו הגאונים ז"ל על היתרא דהפקעת קידושין בזה דשוב הו"ל ע זה גם מכאן ולהבא כבעל ולא קידש וכמ"ש דבאמת אף דבד"מ שם מבואר דעיקר קושיתו היה בזה רק דאיך הי' כח בידם להקל כ"כ באיסור דאורייתא בזה וכמש"ל אבל באמת נראה דגם באיסור דרבנן לבד כגון בבעל ולא קידש דעכ"פ לכו"ע יש בזה איסור דרבנן בודאי וכמש"ל יש לתמוה על זה ג"כ דאיך הי' כח בידם לעקור גם איסור דדבריהם לגמרי עכ"פ בזה ואולי יל"ק דבדרבנן עכ"פ סמכינן בזה ע"ד רבו דהריטב"א הנז')

ועכ"פ הנה יש לנו מקום לחזק בנ"ד הך היתרא דהפקעת קידושין הנ"ל גם מתוך ד' הד"מ הנ"ל שכ"ל בזה בעז"ה ועוד מצאתי בעז"ה להגאון בעל דרישת ארי ז"ל שכ' ג"כ הך היתר' דהפקעת קידושין הנ"ל לענין כיוצא בזה והוא ע"ד מהר"ם פאדווה שהובא ברמ"א בס' קט"ו ס"ק ו' דאשה שאמרה לבעלה נטמאתי וגירשה דאסור להחזירה ע"ש וכ' ע"ז וז"ל נראה דזה דוקא כשגירשה מיד אבל אם היה עמה איזה זמן ביחד אחר שאמרה נטמאתי ע"י שלא האמינה כלל וכמשנה אחרונה ואח"כ גירשה אפשר דמותרת לחזור לו לסברא זו ככ' הר"ן ז"ל דעיקר היתרא הוא משום הפקעת קידושין וא"כ כיון דכבר אפקעינהו לקידושין שלא האמינה וישבה תחתיו והו"ל כפנוי' שזינתה ברצון שוב אין איסור כלל גם לחזור לו אף דהשתא כשאמרה שזינתה לאחר שגירשה לא שייך טעמא דעיני' נ"ב וכמ"ש מוהרמ"פ ז"ל בזה מ"מ כבר נעשית פנוי' כשלא האמינה בפעם הא' ויעו"ש בס' הנ"ל שדחה לזה מהא דאמר התם דמודה ר"ש שאם נתארמלה שאינה אוכלת בתרומה אע"ג דמעיקרא היתה אוכלת בעודה תחתיו אחר שכבר אמרה לו נטמאתי והותרה ע"י הפקעת קידושין אפ"ה אינה אוכלת אחר מותו ודלא כמ"ש וצ"ע עכ"ד:. ובאמת עיקר דין זה כבר מבואר בשו"ע שם סי' ו' ס"ק י"ג דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר (בס"ק י"ב שם מטעם דתלינן דעיני' נ"ב כמש"ל) הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודית שהיתה זונה שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא ע"ש ונפק"ל באמת מתרומה כמ"ש ה"ה ז"ל בפי"ח מהל' איסו"ב ה"ט שמתרומה הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה יעו"ש ובב"ש שם בס"ק כ"ה מבואר דאף אם נשאת לכהן תצא אם מאמינה בזה ע"ש ולכן קשה להקל לכאורה בנ"ד באמת בזה ועוד היה אפשר לדון קצת בנ"ד למ"ש הט"ז ז"ל בס' כ"ו בד' הטור ז"ל שם דאפי' פנויה אם זינתה שתי פעמים הוי זונה אפי' נבעלה לכשר והוא דעת ר' עקיבא ביבמות ס"א דזונה זו מופקרת (וע"ש ברש"י שכ' אבל משום בעילה אחת כו') ע"ש בט"ז וא"כ היה נסתר בזה כל עיקר ההיתר של הגאון אב"ד דק"ק קאוונא הנ"ל דאפ"ת דאפקעינהו לקידושין מ"מ הו"ל בנ"ד זנות דפנויה שתי פעמים עכ"פ וצ"ע אך באמת אין לחוש כ"כ לד' הט"ז ז"ל בזה וע' בשו"ת חמדת שלמה סוף ס' ע"ח שדחה ד' הט"ז שם בזה ועכ"פ פשטות ד' השו"ע שם ס"ו ס"ק ח' דמופקרת פנויה מותרת לכהן משמע דאפי' הפקירה עצמה כ"פ וצ"ע [ועוד יבואר להלן אי"ה דכל באונס לא מקריא זונה כלל וא"כ בנ"ד דפ"א הי' ודאי באונס ואם נאמר דאפקעינהו לקדושין א"כ הו"ל זנות דפנוי' דלכ"ע נראה דפנוי' שזינת' באונס עכ"פ לא מקריא זונה וע' להרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"א ובמשנה למלך פי"ח מהל' איסו"ב ה"ב ובשער המלך שם ויבואר להלן אי"ה]: והנה תשלום דבר התשובה הזאת יבוא עוד באורך בזה להלן בדף נ"ה אי"ה) _________________________ וכאן ראיתי להביא כעת קצת מן החידושים אשר כתבתי בעז"ה בגליון ספר המצות להרמב"ם ז"ל (אש הם יוצאים כעת בדפוס בפה בעז"ה בקו"א ל ס' המצות הנדפס מחדש עם חידושי הרה"ג בעל מחשבת משה ז"ל) וראיתי להעתיקן גם פה בעז"ה ובמק"א אי"ה יבואר עוד בזה וזה החלי כעת בעזרת ה'

בשרש הא' במ"ש הרמב"ן ז"ל להסתפק בעיקר המנין דתרי"ג מצות מפני שמצינו מחלוקת בכמה מקומות בש"ס כו' וכמו בחמץ בפסח דלר' יהודה יש בו שלשה לאוין בתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו ושלשתן ראוין להמנות כו' והנה לר"ש דאמר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר בולא כלום הרי יחסר לו שני לאוין מהמנין עכ"ד הרמב"ן ז"ל שם וע"ש במג"א בזה נ"ב נלע"ד דלשיטתיה דר"ש דדריש בכ"מ לטעמא דקראי הרי מצינו לו באמת עוד לאו לדידיה להשלים המנין והוא בסנהדרין כ"א דמסיק לרבי שמעון דבכ"מ ס"ל דדרשינן לטעמא דקרא ואייתר לדידיה טעמא דקרא דלא ירבה לו נשים דמפרש בסיפא דקרא גופא הטעם ולא יסור לבבו לומר דאפי' אחת ומסירה לבו כו' ע"ש וא"כ הרי לר"ש ע"כ דקרא זה כולל שני לאוין נפרדין כמ"ש הרמב"ן ז"ל עצמו לקמן בשורש ה' דלר"ש הך סיפא דקרא דולא יסור לבבו הוא לאו בפ"ע ע"ש [ומשא"כ לר' יהודה שם דלדידיה ודאי דאינו אלא לאו אחד בלבד וכמש"ש הרמב"ם ז"ל בשורש ה' הנ"ל דאין ראוי למנות טעם המצוה ללאו בפ"ע ע"ש. והיינו לדידן דלא דרשינן בכל דוכתא לטעמא דקראי וא"ש] (אלא דצע"ק לפ"ז בפסקי הרמב"ם ז"ל דלמ"ש בשורש ה' הנזכר ע"כ צ"ל דס"ל דקיי"ל כר"י דלא דרשינן לטעמא דקרא בכ"מ וכמ"ש וא"כ הו"ל לפסוק כר"י בסנהדרין שם דמרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות לבו כלומר שתהיינה בדוקות אצלו בכשרות והרי בפ"ג מה"מ ה"ב כתב בפשיטות דלא ירבה לו נשים אלא י"ח ולא הזכיר לדר יהודה דאם אינן מסירות לבו יכול להרבות יותר (ונראה לכאורה מסתימת דבריו שם דפסק כר"ש בהא וע' ב"י אה"ע סי' ט"ז שכתב בפשיטות דקיי"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא דחזינן לסתמא דתלמודא כו' וצ"ע וע' במעין החכמה פ' שופטים במצוה זו) אלא דנראה באמת דגם כר"ש לא פסק בזה מדלא כתב דאפי' אחת ומסירה כו' ועיין מש"ש בה"ו דעל הסרת לבו הקפידה תורה כו' וצ"ע). ועוד מצינו לר"ש לאו שני להשלים המנין בזה והוא במשנה דזבחים קי"ב דא"ר שמעון דאם הקריב מחוסר זמן בחוץ כגון או"ב דה"ז תעשה ואין בו כרת (וחכ"א דכל שאין ב"כ אין בו ל"ת) ונפק"ל שם קי"ד מקרא דלא תעשון כו' או מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח באח' כו' ע"ש (והיינו למאי דמפרש רבה התם דהא דאמר ר' שמעון דהזובח הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת כו' דבשעת איסור הבמות לאחריני נמי קאמר רק דמיירי קודם חצות דהו"ל מחוסר זמן ולכן אינו בכרת רק בל"ת ע"ש אבל למסקנא שם דבשעת היתר הבמות לאחריני קאמר רק דלגבי פסח הו"ל איסור במה ע"ש א"כ אין לנו למנות לאו זה במנין הל"ת כיון שאינו נוהג לדורות לאחר שנאסרו הבמות לעולם וכמ"ש ברמב"ם ז"ל בשורש ג' להלן שאין ראוי למנות המצות שאינן נוהגין לדורות ע"ש

וא"ש בהכי דרק לר"ש לשיטתו דס"ל עכ"פ דמחוסר זמן בל"ת אי מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח כו' או למסקנא הנ"ל הרי ע"כ לפ"ז צ"ל דנפקא לר"ש מחוסר זמן בחוץ מקרא קמא דלא תעשון הנ"ל ושפיר יש למנות לאו זה לדידיה במנין הל"ת וכמ"ש ומשא"כ לר' יהודה אע"ג דמסיק בפסחים צ"א דס"ל נמי בהך ל"ת דהזובח הפסח בבמת יחיד כר"ש כדאי' התם דתרתי ש"מ ע"ש אפ"ה י"ל דלדידיה לא