ראשית בכורים מ

הגזירה בזה לד' הרמב"ם הנ"ל בבעל מום דבכור אינו אלא משום שמא לא יאכלנו בתוך שנתו ע"י זה וכמ"ש והרי לא מצינו לכאורה חיובא דאכילה בתוך שנתו גם בבעל מום רק בבכור לבד וכמש"ל ובמעשר בהמה לכאורה לא מצינו הך חיובא כלל בשום מקום (וע' בפ"ו מה' בכורות ה"ד וצ"ע) וא"כ לא שייך גזירה זו בבעל מום דמעשר כלל (ואולם מש"ש הרמב"ם בהל' מעילה פ"י הנ"ל דהצמר שנשר מהבהמה ומהבכור והמעשר ה"ז אסור בהנאה אפי' לאחר שנשחטו מפני מומן גזירה שמא ישהה אותן הואיל ואינן באין לכפרה כו' התם ר"ל שנשר מהם מחיים וכשהם תמימים וכמו בעולה הנ"ל רק שהצמר אסור גם לאחר שנשחטו מפני מומן שיבוא להשהותם כשהם תמימים עד שיפול בהם מום כדי להתיר לו הצמר שנשר מקודם ולא יקריבם בתוך שנתם ע"י זה והיינו הך דהש"ס שם באמת דא' בהדיא התם דבכור ומעשר נמי כיון דלאו לכפרה כו' וע"כ דבנשר מהם כשהם תמימים קאמר ודומיא דעולה דהתם וכמ"ש אבל מ"ש הרמב"ם לגזור גזירה זו גם במעשר אף בהצמר שנשר אחר כנפל בו מום וכמו בבכור וכמ"ש צ"ע באמת דמנ"ל הא דבש"ס הנ"ל הרי לא השוו המעשר לבכור רק בתם לבד דשפיר שייך לגזור ודאי גם במעשר תם שלא יקריבנו בתוך שנתו עי"ז וכמ"ש אבל מנ"ל דגם המעשר בעל מום צריך לאוכלו בתוך שנתו ג"כ כמו הבכור בע"מ עד שנגזור ע"י זה לאסור גם הצמר שנשר אחר שנפל בו מום גם במעשר שלא ישהנו וכמו בבכור וכמ"ש וצ"ע ודוחק לומר דכיון דבכל מקום מדמינן מעשר לבכור באמת וכדילפינן להו בכמה דוכתי מהדדי בג"ש דהעברה העברה דכתי' בבכור והעברת כל פטר כו' ובמעשר כתיב כל אשר יעבור כו' ולכמה דברים יליף להו אהדדי בג"ש זו כמו בזבחים ט' ול"ז ובבכורות י"ד (וע"ש בתוד"ה גמר) ובד' כ"א שם וכן במעילה י"ג ובתמורה ה' ע"ש וא"כ י"ל לכאורה דה"נ ילפינן מעשר מבכור בג"ש לדין זה ג"כ שיהי מצוה לאכול גם המעשר בעל מום בתוך שנתו וכמו הבכור וכמ"ש (ובזה הי' אפשר לפרש קצת הא דאמרי' בבכורות כ"א דמסתברא דמעשר מבכור ילפינן שכן גואל כו' אכילה ודחקו שם רש"י ותוס' בזה ע"ש ולמ"ש י"ל דאכילה היינו שמצוה לאוכלם בתוך שנתם בין תם ובין בעל מום וכמ"ש וצ"ע) אבל כ"כ להלן ד' ל"ג להכריח בזה דע"כ צ"ל דליכא למיליף דבר זה מג"ש מבכור משום דהו"ל למד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בג"ש דאל"כ כל פסולי המוקדשים נמי ניליף בהא מבכור בג"ש דשעריך ע"ש וצ"ע

ותשלום כל דבר התשובה הארוכה הזאת ומהשייך עוד לדיני בכור בזה ותשלום כל דיני ס"ת המבואר בסי' י' להלן בד' כ"ב אשר לא השלמנו עדנה התשובה בזה והרבה יש לנו להאריך בהם באמת וגם כ"ד הפלפולים בשלהי מס' מכות השייכים לסימן ט' להלן בד' כ"א ע"ש יבואר הכל בקונטרס אחרון לח"ב אשר שם אבאר בלנ"ד אי"ה כל דברי התשובות אשר לא נגמרו עדנה בחלק זה ואשלים אותם שמה כיד ה' הטובה עלי ואמלא שם בלנ"ד כל תשלומי הדברים השייכים לכל תשובה מספרי הקטן הזה על מלואותם בעזר ה' יתברך

וכאן ראיתי לבאר איזו דברים השייכים עוד לדיני מקוה אשר ציינת להלן ד' ל"ו לד' הזה וכל אריכות הדברים שיש לי לחדש בעז"ה בדיני מקוה בכ"ד הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל באמת (אשר לא יכיל אותם הקונטרס הלזה) יבואר הכל בקונט' בפ"ע אי"ה והנה בתחילה ראיתי ליישב קצת בעז"ה קושית התוס' __________________________________ בזה בסוגיא דפסחים ע"א בהא דאמר רב אשי התם דה"נ מסתברא דהא דקתני התם בהך ברייתא דחגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה כו' דאיירי בשלא שחטה עד יום חמשה עשר דאלת"ה הא איפסלא בלינה ע"ש (ומשום דלבן תימא דהתם אינה נאכלת __________________________________ דחייבי כריתות לא פסלי מן הכהונה וכמ"ש (והיינו דפריך עלה התם נמי דא"ה עבד נמי לא לפסול דלית בי' הוי' ג"כ ואמאי קתני התם ברישא דברייתא בהדיא דעבד נמי פוסל וכמש"ל ומשני דעבד נפק"ל מאידך קרא דאלמנה וגרושה כו' דיצא עבד שאין לו אלמנות כו' וכלומר דלא תפסי בי' קידושין גם לאחריני ולית ביה אלמנות וגירושין גם בעלמא כלל ונפק"ל מהך קרא דכי _________________________________ דילפינן מושמחת בחגך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב בשמחה ע"ש ונראה פשוט דר"ל משום דבשמחה י"ל דכיון דעיקר מצותו הוא רק לאכול בשר שלמים ביו"ט א"כ הרי גם בליל יו"ט הראשון הי' יכול לקיים מצוה זו את"ל דלא בעינן זביחה בשעת שמחה והי' יכול לאכול אז ג"כ בשר שלמים שנשחטו מעיו"ט (וע' פסחים ע"א) אבל חגיגה עיקר מצותו הוא להקריב קרבן חגיגה ביו"ט דוקא וא"כ בליל יו"ט ראשון ודאי לא שייך מצות חגיגה כלל דאין הקרבה בלילה דביום צותו כתיב (ולהביא מערב יו"ט נמי לא שייך בחגיגה כמ"ש התוס' בפסחים ע' ד"ה שלמים דסברא הוא שאינה נשחטת אלא בשעה הראוי' לחגיגה ע"ש ודלא כמ"ש הטו"א ז"ל במגילה ה' ע"ש) והדבר פשוט דאין מצות חגיגה אלא ביום דוקא וילפינן מהיקשא דושמחת בחגך דאין מתחייב ג"כ בשמחה אלא לאחר שנתחייב בחגיגה להוציא ליל יו"ט הראשון משמחה ג"כ וכמ"ש כן נראה פשוט בפי' ד' הירושלמי הנ"ל (ומש"ש הק"ע והפ"מ ז"ל בזה צ"ע ע"ש) ונ"ל ליישב בזה קושית התוס' בשבת קל"א ד"ה שבעת שהקשו שם לר"א דיליף ג"ש שבעת ימים סוכה מלולב דמכשירי סוכה דוחה שבת ע"ש דא"כ ניליף נמי בג"ש זו דלולב יהי' נוהג בלילות כבימים דמה שבעת ימים האמור בסוכה לילות נמי בכלל (כדילפינן בג"ש דתשבו סוכה ממילואים דכתיב בהדיא במילואים ם תשבו יומם ולילה שבעת ימים וה"נ בסוכה לילות בכלל וכדא' בסוכה מ"ג ובתו"כ סוף פ' אמור ע"ש) ה"נ ניליף לר"א בג"ש לולב מסוכה דימים ואפילו לילות וע"ש בתוס' בזה ועפ"ד הירושלמי הנ"ל יש לנו לומר דמשו"ה פשיט לן בלולב דימים ולא לילות משום דבתר קרא דושמחתם כו' שבעת ימים דכתיב בלולב כתיב בתרי' וחגותם אותו כו' שבעת ימים דמהך קרא יליף בחגיגה ט' לחגיגה שיש לו תשלומין ע"ש וא"כ י"ל דה"נ יליף מסמוכין דאין נוהג מצות ושמחתם כו' בלולב רק בזמן וחגותם כו' דהיינו דוקא ביום וכמ"ש דאין מצות חגיגה נוהג בלילה דאין קרבן בלילה וילפינן בהיקשה הנ"ל דושמחתם כו וחגותם כו' דמה חגיגה ביום ולא בלילה ה"נ בלולב ומשו"ה אפסקי' רחמנא בין לולב לסוכה במצות חגיגה לאקושי לולב לחגיגה (דלולב נמי דמיא קצת לחגיגה באמת דכל שבעה אין מצותו רק במקדש במקום הקרבנות) דאין נוהג ג"כ אלא ביום דומיא דחגיגה וכמ"ש וא"ש ובעיקר הך ג"ש דתשבו דיליף סוכה ממילואים דנוהג ביום ובלילה וכמש"ל קשה לי לכאורה אהא דמיבע"ל בירושלמי דפ"ק דיומא ה"א גבי מילואים דמהיכן למדו אם מן הקרבנות או ממעשה בראשית דאי מן הקרבנות הלילה הולך אחר היום וכלומר דכמו בקרבנות הנאכלין ליום ולילה דהלילה נמשך אחר היום שעבר ה"נ במילואים דכתיב יומם ולילה היו צריכין לישב ז' ימים עם הלילה השייך ליום השמיני דליל ח' הי' נמשך אחר יום הז' שעבר וכדמסיק שם דאי מקרבנות הלילה האחרונה אין לה יום שאחרי' ע"ש (ומש"ש דאי ממעשה בראשית יום ראשון אין לו לילה הי' נ"ל להגיה דצ"ל יום אחרון אין לו לילה וע"ש בק"ע ובפ"מ ז"ל שדחקו בזה וצ"ע) וק"ל דאיך אפשר לומר כלל דמילואים למדו מן הקרבנות דליל שמיני היו צריכין לישב במשכן כביום שלפניו דא"כ נימא נמי גבי סוכה דילפינן בג"ש דתשבו ממילואים דמה במילואים היו צריכין לישב שם גם בליל שמיני כביום ז' שלפניו ה"נ בסוכה יהי' חייב לישב בליל שמיני ג"כ כביום ז' שלפניו כמו במילואים דאין ג"ש למחצה (וע' תוס' סוכה מ"ג ד"ה תשבו וצ"ע) ודוחק לומר דהא דבעינן למילף מילואים מקרבנות בזה הו"ל כדבר הלמד בבנין אב ובזבחים נ"א מיבע"ל בדבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בג"ש בקדשים ע"ש וא"כ הי' אפשר לומר דמשו"ה לא מצינן למיליף בג"ש דתשבו לסוכה ממילואים גם לליל שמיני משום דהו"ל דבר הלמד בב"א