ראשית בכורים כט

(והגאון בעל פ"מ ז"ל פי' בזה דיליף מתרומת מעשר דכתיב בי' מפרי הארץ ע"ש והוא תמוה מאוד דבאמת הך קרא דמפרי העץ דכתיב בסו"פ בחוקותי במעשר שני הוא דכתי' ולא בתרומת מעשר כלל (וכמ"ש להלן ד' כ' בזה ע"ש) והרי מעשר שני אינו עולה כלל בק"א כדתנן ברפ"ב דבכורים וע"ש במ"ב בזה) ובאמת דהך ג"ש דפרי פרי גבי ערלה מבואר להדיא בחולין קכ"א ג"כ דהוא מבכורים ע"ש ויבוא' אי"ה) והנה ברפ"ב דבכורים כ' הר"ש ז"ל שם דהך דרשא דאת מקדשו ממנו הנ"ל אסמכתא בעלמא הוא דהרי קיי"ל בכל דוכתא דדימוע דרבנן (וע' נדה מ"ז תוד"ה דימוע) ע"ש בר"ש (והיינו דמן התורה באמת הו"ל דין ביטול תרומה וערלה וכלה"כ ג"כ כמו בכל האיסורין שבתורה דמין במינו בטעמא בין בלח ובין ביבש ברובא ומין בשאינו מינו בטעמא הוא בששים מן התורה בלח בלבד והא דתרומה בק"א וכה"כ בר' במין במינו בשמא הוא רק מדרבנן לבד וכמ"ש הר"ש הנ"ל) ויש לתמוה לכאורה לפי זה דא"כ כל עיקר ג"ש זו דמלאה מלאה הנ"ל דמייתי לה בספרי ובירושלמי הנ"ל למאי אתי ולאיזה דבר נאמרה ונתקבלה ג"ש זו בהר סיני בזה (ודוחק לומר דבאמת לא נתקבלה ג"ש זו מסיני כלל) ובשלמא הך ג"ש דפרי פרי בערלה הנ"ל אצטריך כפיר להא דיליף בחולין קכ"א הנ"ל דאין סופגין כו' משום ערלה במשקין חוץ כו' וכדא' התם דיליף לערלה מבכורים בג"ש הנ"ל ע"ש אבל הך ג"ש דמלאה מלאה הנ"ל למאי אתי באמת. ולכן נ"ל די"ל דעיקר ג"ש זו לא נאמרה אלא ללמוד תרומה מכלאי הכרם לדין שריפה הנ"ל והכי יליף תרומה מכה"כ בזה דמה כלאי הכרם כשנאסרו אין דינן אלא בשריפה דוקא כדכתיב פן תקדש המלאה כו' ודרשינן פן תוקד אש (בקידושין נ"ו) ה"נ בתרומה כשנאסר עכ"פ באכילה דהיינו כשנטמא (דנאסר באיסור עשה באכילה כדילי' לה ביבמות ע"ג מקרא דתאכלנו הטמא כו' ולא לאחר ולאו הבא כו' ע"ש ובירוש' רפ"ב דבכורי' בזה) אין לו תקנה ג"כ אלא שריפה כמו כלה"כ וי"ל דנפק"ל שפיר בזה בג"ש דמלאה מלאה הנ"ל לתרומה ולבכורים ג"כ מכה"כ הנ"ל (דגם בבכורים כשנטמאו י"ל דמצותן בשריפה דוקא כמו תרומה טמאה (רק דלא דמי לתרומה טמאה לגמרי בזה שהרי בכורים כשנטמאו נאסרו אף בהנאה ובלא תעשה ג"כ וכדנפק"ל ביבמות ע"ג מקרא דלא תוכל כו' מעשר כו' ותרומת ידך דהיינו בכורים ואיתקיש למעשר שני דאסור לבער מהם בטומאה כדכתיב בהו לא ביערתי ממנו בטמא וכדאמ' התם (ובכ"מ פ"ג מה' בכורים ה"ה נחסר שם הציון בזה ביבמות ע"ג הנ"ל ע"ש) ואף דבירושלמי רפ"ב דבכורים נראה דמוק"ל (אליבא דר' אלעזר שם) קרא דלא ביערתי ממנו בטמא הנז' דבבכורים איירי (ור' אלעזר לטעמי' דמוק"ל בה"ב שם לריש' דקרא דביערתי הקודש כו' ג"כ בבכורים דהוא קודש העליון בפרשה וגם הקרא דלא אכלתי כו' מוק"ל בבכורים ג"כ ע"ש ויל"ק דס"ל כר יוסי במי"ד פ"ה דמע"ש ע"ש) דאלו במע"ש תיפו"ל דבלא"ה הרי צריך לפדות כשנטמא ע"ש מ"מ י"ל ודאי דבכורי' שנטמאו מצותן בשריפה כמ"ש וקרא דלא ביערתי לא קאתי רק לאסור להנות מהם כששורפן וכקדשים שנטמאו דמצותן בשריפה ואסור להנות מהן כששורפן ולא כתרומה טמאה דמותר להנות מהם בשעת שריפה וכדנפק"ל התם ביבמות ע"ג ממיעוטא דממנו ע"ש) ולולי דמסתפינא הי' נ"ל להעמיד קצת בזה לד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' בכורים הי"ט שכתב שם וז"ל יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומ' טמא' מפני שהן כקדשי המקד' עכ"ל והוא תמוה מאוד באמ' דאיך תלה הדבר ביראה לי אחר שהוא פשוט בש"ס ביבמות ע"ג ובירושל' פ"ב דבכורים הנ"ל וכמ"ש והכ"מ ז"ל שם דחק טובא בזה ע"ש ואולם למש"ל הי' נ"ל לומר קצת דאפשר שנפל ט"ס בד' הרמב"ם שם בזה וצריך להוסיף באמת תיבה אחת בדבריו ז"ל שם וכצ"ל וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו [ישרפו[ ואינו מסיק בהן התנור כתרומ' טמא' מפני שהם כקדשי המקדש כצ"ל לפע"ד והאי טעמא דמפני שהם כקדשי המקדש קאי נמי על עיקר דין שריפה בבכורים שנטמאו (לפי הגהתי הנ"ל) שחידש זאת הרמב"ם ז"ל רק מדעתו באמת וטעמו בזה דאחר דמפורש בש"ס הנ"ל דבכורים שנטמאו אסור להנות מהן בשעת ביעורם וע"כ דה"ט משום דהבכורים שנטמאו הו"ל כקדשי המקדש בזה דאסורין בהנאה בעת כריכתן וה"נ ס"ל דמה"ט גם הבכורים יש להטעינן שריפה כשנטמאו וככל דיני הקדשים שנטמאו דכתיב בהו שריפה בהדיא (בפ' צו והבשר אשר יגע בכל טמא כו' באש ישרף וע' ברמב"ם ז"ל בסוף ה' פסוהמ"ק בזה) וה"נ בבכורים שדינם באמת כקדשי המקדש לכ"ד בזה וכמ"ש וא"ש: (אלא שצריך לחלק באמת בין הא דתנן בפ"ק דבכורים מ"ח גבי בכורים שנטמאו בעזרה דנופצן ואינו קורא ונראה לכאורה להדיא דא"צ שריפה כלל (אלא דמניחן עד שירקבו שם וכמ"ש הראב"ד ז"ל בפ"ד מה' בכורי' ה"י ע"ש) ודלא כמש"ל אבל נראה שיש לחלק בזה בפשיטות בין קודם שנתקדשו הבכורים כדינם דהיינו קודם קריאה והנחה בעזרה אצל המזבח דכשנטמאו אז לא הו"ל רק כקדשי' שמתו דקי"ל דא"צ שריפ' אלא קבורה וכמש"ש ברמב"ם סוף ה' פסוהמ"ק בזה ובהכי מיירי מתני' דנטמאו בעזרה הנ"ל דהיינו קודם קריאה והנחה וכמ"ש אבל לאחר שנהקדכו הבכורים כדינם דהיינו לאחר קריאה והנחה ודאי נראה דאז הו"ל כקדשים שנזרק דמם על המזבח דכשנטמאו אח"כ צריכין שריפה דוקא ונראה לכאורה דה"ה לבכורים שנטמאו אחר קריאה והנחה בעזרה וכמש"ל להגיה כן ברמב"ם ז"ל הנ"ל בעז"ה : ועכ"פ י"ל בפשי' לפ"ז דה"נ ילפינן לערלה בג"ש דפרי פרי מבכורים הנז' דכמו שצריך לשרוף דוקא הבכורים שנטמאו שנאסרו בהנא' (אי מג"ש דמלאה הנז' או משום דדמי לקדשים כמ"ש ה"נ לערלה דאסור בהנאה דטעון שריפה דוקא כבכורים כנטמאו וא"ש דמג"ש נפק"ל לתרומה טמאה וערלה דמצותן בשריפה מה"ת וכמ"ש בעז"ה : (ותשלום כה"ד בזה וגם בדין ערלה וכה"כ וחדש בזה"ז בארץ ישראל למ"ד בתרומ' דבטל' קדושת הארץ (ע' מש"ל פ"י מה' מ"א הי"א) וגם בדין אתרוג של תרומ' טהור' לישראל יבואר הכל בקו"א אי"ה): וזה שייך למ"ש מעל"ד דיש לזהר עכ"פ בנ"כ בד"פ שהעולם נדון ונ"ל דמה"ט נמי א' בסוט' ל"ט דאח"כ או' השקיפה כו' דקאי ג"כ על הד' פרקים הללו כדא' במע"ש פ"ה מי"ג ע"ש (וע' רש"י ז"ל בפ' וירא דהשקפה בכ"מ הוא לרעה ורק ע"י מ"ט נהפך מרוגז לרחמים (והוא מהמד"ר ובירוש' שם וכן י"ל כאן ע"י ב"כ וכמש"ל מהירוש' ודו"ק וידיד ה' הרב הגאון המפורסם מ' יוסף נ"י מ"ץ דפה א' עוד דבר נחמד בזה די"ל דעיקר טעמ' שאין נ"כ בכ"י הוא מפני שחששו למ"ש הפר"ח מס' המקצועות שאם יש אשה נדה בבית הכהן אסור לו לעלות לדוכן כו' ובחי' הראב"ד לתמיד כ' הטעם דחיישי' דלמא נגע במידי דנגעה היא כו' ע"ש והנה גזירה זו דשמא נגעה כו' הו"ל ממש כעין הגזירה דטומאת ע"ה שהוא ג"כ משום דשמא תשב עליהן אשתו נדה כדא' בחולין ל"ה ע"ש וא"כ י"ל דכמו דקי"ל בטומאת ע"ה דברגל כטהרה שוי' רבנן כדא' בחגיגה כ"ו (ובנדה ל"ד) ולא גזרו אז בזה וה"נ י"ל דלא חששו לזה גבי נ"כ ביו"ט עכ"פ ודו"ק עכ"ד (והנה באמת בב"א ס"ו כ' ג"כ לטעם הנ"ל על שאין נ"כ בכ"י אך מש"ש הטעם שנ"כ ביו"ט דחוק מאוד ע"ש ובח"ס סכ"ג דחה כ"ד בזה ע"ש ועכ"פ דברי ידי"נ הגאון נ"י הנ"ל נכון מאוד לד' הראב"ד ז"ל הנ"ל וכמ"ש רק שילד"ק בזה דא"כ חוה"מ נמי וכן להיפך מר"ה ויו"כ ודוק וע"ש בירוש' דנר' דרק בירושלים שוי' כטהרה וצ"ע) _____________________ לתמוה בזה ע"ד הגאון בהעמ"ש נ"י הנ"ל בעז"ה דבמ"ש דעבוד' כוכבים חמור מנגעים לענין אפרו כו' הנה נסתר לכאורה מהתוספתא דערלה ה"ו דגרסי' שם אפר בגדים שנתנגע ועפר בתים שנתנגעו אסורין בהנאה עכ"ל והרי מבואר דגם בנגעים אפרן אסור ואף דבאמת בסוף תמורה לא קתני רק חוץ כו' כבר פריך לה בירושלמי דערלה פ"ג ה"ג אהא דכל הנשרפין כו' דהרי אפר הבית כו' (ומ"ש בתוס' הנז' עפר בתים כו' טס"ה וצ"ל אפר כו' וכמ"ש בירו' הנז' וכ"ה ברמב"ם ז"ל רפט"ז מה' טו"צ דאבנים מנוגעים ששרפן כו' אסור ע"ש) ומשני שני' היא דיליף נתיצה דבית בג"ש מונתצתם מזבחותם ע"ש דאפר בגדים יליף נמי בזה מהיקשא דלצרעת הבגד ולבית וע' בתו"כ סו"פ תזריע או מג"ש דהתם ע"ש ונעלם זאת מהמפרש בתוס' הנז' ע"ש) ואף דרבינו בהשאלתות ז"ל ס"ל התם דהאפר טהור הוא פ"ש ע"כ צריך לחלק בין טומאה לאיסור בזה וע"ש במש"ל שכ"כ בשם הירוש' דלכו"ע אסור בהנאה ולענין טומאה פליגי כו' אבל באמת צ"ע לענ"ד דבירוש' הנז' א' להדי' דמ"ד עלו מטומאתם מותרות ע"ש וכל משנ"ל בזה וליישב ד' השאלתות ז"ל הנ"ל בלא הג"הה ג"כ יבואר הכל בקו"א אי"ה

__________________________ וזה שייך למש"ל ד' ל"ו בדין השיר דר"ח ושבת וציינתי שם לכאן אך אכ"מ לבאר באורך רק בקוצר משנ"ל להלכה בזה בעז"ה והוא (א) הדבר ברור דהשיר של נסכי תמיד השחר בכ"י אינו נדחה ממקומו ואין נתחלף לעולם בשיר אחר כלל וגם בר"ח ור"ה וכדלהלן (ודלא כמ"ש הגאון בתפא"י פ"ו מחוב"ק סי"א מד' רש"י דר"ה ל' ד"ה שלא אמרו ע"ש דבמח"כ שגה בזה דודאי אין כופלין הפרק רק מדוחק כדא' שם רק דבר"ה לבד הי' נראה לתקן הב לה' מיד בשחר ולמה הניחוהו עד הערב וצ"ל מפני העדים וע"ש בטו"א ודו"ק) (ב) ושיר מוסף שבת (והוא הזי"ו ל"ך) לעולם אין אנו אומרין אותו כלל (וע' תמורה י"ד תוד"ה דברים וביד שאול ס' רע"ט ודו"ק וי"ל עוד טעמים בזה) (ג) ובר"ח ויו"ט וחוה"מ ור"ה ויוה"כ כשחל בחול צריכין לומר מלבד השיר של יום דתמיד גם השיר דמוסף ר"ח ויו"ט וחוה"מ ויו"כ ודר"ה ג"כ וכמש"ל כ' ושיר מוסף דר"ה דוחה דר"ח) (ד) ביו"ט וחוה"מ ויוה"כ שחל בשבת אין אומרין רק מזמור שיר ליוה"ש לבד ושיר מוסף דיו"ט וחוה"מ ויו"כ נדחה לגמרי (דבמקדש היו נדחין מפני הזי"ו ל"ך (דהו"ל תדיר ומקודש דקדושת יו"ט ויו"כ נמי אהני לשבת כדא' בזבחים צ"א ובתפא"י שגג גם בזה ע"ש ודו"ק) וה"ה לדידן אף דלא אמרי' לי' כלל כמ"ש) (ה) אך בר"ח ור"ה שחל בשבת צריכין לומר מלבד מזמור שיר ליוה"ש דתמיד של שחר גם השיר דמוסף ר"ח או ר"ה)הזי"ו ל"ך נדחה מפני שיר דר"ח ור"ה כדי לידע שהוקבעו בזמנן וע' להלן כ') וכ"ז ברור בעז"ה (וע' מג"א ס"ס קל"ב ובגוע"מ ס"ח י"ב י"ג ובמעשה רב סי' נ"ז ונ"ח במח"כ ל"ד היטב כד' רבינו הגר"א ז"ל בזה באמת ודו"ק ויבואר בקו"א אי"ה)