ראשית בכורים טו

וכ"כ בפי' המשנה דסוכה הנ"ל וז"ל ומה שהתירו אתרוג של דמאי לפי שהדמאי אוכלין אותו עניים ואם רצה להקדיש נכסיו ויהי' עני יהי' זה האתרוג מותר לו לאכילה כו' עכ"ל

והנה נודע כי הסוגיא הזאת דסוכה ל"ה דמפרש טעמא דב"ה משום דאי בעי מפקר לנכסי' כו' דמיגרס גריסן בה' מקומות בש"ס אית מהון דאיתמר בדוקא כמו בברכות מ"ז ובפסחים ל"ה ויש מהם דלאו בדוקא כמו בשבת קכ"ז ובעירובין ל"א (וכמו שיתבאר להלן אי"ה) אך בסוכה כאן אם הוא בדוקא או לאו דוקא נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דהר"ן והתוס' הנ"ל וכמו שיתבאר לפנינו אי"ה). ומזה יתבאר לנו גם דעת הרמב"ם ז"ל בזה שכמו שנבאר אי"ה

[ובדרך אגב נראה ליישב על מה שהקשו התוס' בברכות הנז' אהא דאר"ה שם תנא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי כו' וכי ר"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן כו' וכן הקשו בעירובין י"ז ובסוכה כאן דמאי קמ"ל ר"ה במאי דב"ש פליגי ע"ש (ובאמת כאן בסוכה בלאו הכי י"ל דלא קאתי רק לפרושי טעמא דב"ש דפוסל בדמאי דלא תימא משום דס"ל בעירובין ל' דאין מערבין לישראל בתרומה (ולהלן אי"ה יתבאר זה) וס"ל דלא אמרינן הואיל וחזי להאי כו' וגם אולי לא ס"ל הך מיגו דאי בעי מפקר כו' וא"כ עכ"פ העני עצמו היה יוצא בדמאי גם לב"ש וקמ"ל ר"ה דאינו כן אלא דב"ש לטעמיה דגם להעני עצמו אוסר לאכול דמאי וזה דרך הש"ס בכ"מ לפרושי גם טעמא דב"ש וכמ"ש התוס' בכ"מ)

אולם נ"ל ליישב הך דר' הונא גם בכל המקומות הנ"ל דבאמת בירושלמי רפ"ג דדמאי (שהובא בתוס' סוכה שם ד"ה מאכילין) פליגי ר' יונה ור' יוסי בהא דמאכילין עניים דמאי דר"י מוק"ל בעניים חברים דוקא ומשום שהם בעצמם מעשרין אבל לעניי ע"ה לא (ע"ש בירושלמי ובמפרש שם וכ"כ הגר"א ז"ל בפי' הארוך דלר' יונה לע"ה לא משום דס"ל דאין מאכילין עניים דמאי ודלא כתלמודא דידן ע"ש ובר"ש ז"ל מ"ש ע"ז ודבר תימא לר' יונה כו' ע"ש ומ"ש הרע"ב ז"ל אפי' הם חבירים כו' צ"ע וע' בתוס' רעק"א ז"ל מש"ש ע"ד הרע"ב הנ"ל) ולהכי הביא ר' הונא הא דתני עלה דבש"א אין מאכילין לעניים דמאי וע"כ דלעניים שאינן מעשרין קאמרי ב"ש דאין מאכילין דהיינו עניים ע"ה. וע"כ דב"ה דפליגי ואמרי מאכילין כו' דגם לעניים ע"ה מאכילין וכר' יוסי בירושלמי שם ומדפליגי ב"ש עלה ומזה מוכרח דלב"ה עניים מותרים לאכול דמאי וא"צ לעשר ודלא כר' יונה הנז' וא"ש

ואזכיר דבר תמוה מה שראיתי כעת להגאון בעל תפארת ישראל ז"ל שכ' אהא דב"ש בסוכה כאן וז"ל וב"ש אע"ג דמודו בתרומה פליגי בדמאי אף דדמאי אפי' לנפשי' חזי דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי ליה עכ"פ אינו רק מיגו ובאמת לא יתנו לעניים וגם לא יפקיר נכסיו משא"כ הרומה דע"כ יהנו לכהן ומאכל כהנים הוא ודאי עכ"ל ובמחכ"ת העלים עיניו מהש"ס במקומו (וגם משאר מקומות הנ"ל) דטעמא דב"ש באמת משום דס"ל דעני עצמו אסור לאכול דמאי וכמ"ש וגם מאי דפסיקא ליה דבתרומה גם הישראל נפיק ביה ומשום דחזי לכהן דבודאי יתנו לכהן נעלם ממנו ד' הר"ן ז"ל הנ"ל דבאמת ס"ל דלא נפיק ביה ישראל כלל וגם בתרומה שהפרישו הישראל מפירותיו שצריך ליתנו לכהן בחנם נראה לכאורה דגם לרש"י והתוס' ז"ל לא נפיק ביה הישראל ביו"ט ראשון דלאו לכם הוא שאינו שלו ואין להישראל דין ממון עכ"פ בתרומה זו שהרי צריך ליתנו לכהן בחנם ואפי' בטבל כתבו שם התוס' ד"ה אתיא דה"ט שאין יוצאין בטבל משום שיש להכהן ג"כ חלק בו והו"ל אתרוג השותפין (ולהלן אי"ה יתבאר בזה) ומ"ש רש"י ותוס' דישראל נמי נפיק בתרומה נראה לכאורה דאינו רק בתרומה שלקח הישראל מהכהן בממונו או שנתנו לו הכהן במתנה וכמ"ש רש"י ז"ל בהדיא בד"ה הרי יש בו היתר אכילה דישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן וכ"כ בד"ה הרי ישבו ד"מ דישראל נמי אם נתנה לו הכהן כו' ומוכרה לכהנים והדמים שלו עכ"ל וא"כ לא הו"ל להגאון בעל תפארת ישראל הנז' לומר דע"כ יתנו לכהן דמשמע דליתנו בחנם קאמר אלא דצריך למוכרו לכהן הול"ל דהיינו בתרומה שלקחה או נתנה לו הכהן במתנה וכמ"ש ועכ"פ כל דבריו בזה תמוהין הם וכמ"ש)

ואמנם מ"ש רש"י ז"ל בד"ה הי"ב היתר אכילה הנז' וז"ל הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן עכ"ל צ"ע באמת דאין זה ענין כלל להיתר אכילה מה שיכול להאכיל התרומה לקרובו הכהן כיון דהוא עצמו עכ"פ אין לו בה היתר אכילה ואי משום דכיון דחזי באכילה לכהן שפיר קרינן בי' היתר אכילה א"כ מה לי אם מותר באכילה לקרובו הכהן או לכהן אחר בעולם וכמו במערבין לישראל בתרומה דאמרינן הואיל וחזי לכהן בעולם ומאי עדיפותא ביה כהן קרוב מאחר וצ"ע ומצאתי כעת בס' בנין עולם להגאון מוהרי"א ז"ל (הנדפס בכמו י"ג שנה אחר כותבי תשובתי הנ"ל) שהאריך קצת ע"ד רש"י הנ"ל (בס' ל"ג אות ז' ואות ט' שם) וכתב אח"כ דמ"ש רש"י שיכול ליתנה לבן בתו כהן ע"כ לאו דוקא הוא ע"ש (ובן הגאון המחבר נ"י הביא לזה הכרח שם דאל"כ אתרוג שניתן במתנה ע"מ להחזיר אמאי יצא בו המקבל הא אינו יכול לאוכלו ע"ש והנה לא הזכיר שם בכל תשובתו בזה לד' הר"ן ז"ל הנז' דנראה דס"ל באמת דבעינן שיהי' ראוי לו לאוכלו בעצמו והיה לו לתמוה באמת ע"ד הר"ן הנז' ממתנה ע"מ להחזיר לפי דבריו אולם לענ"ד פשוט דאין הכרע מזה כלל דהא דפסלינן אתרוג שאין בו היתר אכילה היינו דוקא כשהוא אסור לאוכלו מצד עצמו משום צד איסורא דרביע עלי' אבל אתרוג המותר באכילה מצד עצמו רק שאי אפשר לו לאכלו מפני שאינו שלו ודאי דסגי לי' אם יהי' אז שלו לכל הדברים עכ"פ כגון במתנה ע"מ להחזיר דלכל מילי הוי אז כשלו ממש ולכם קרינן בי' לכ"ד רק שאינו יכול לאוכלו אז מפני קיום תנאו בלבד שהוא צריך להחזירו בעין כל כה"ג ודאי דלכ"ע לא בעינן ביה שיוכל לאוכלו אז ג"כ כיון דקרינן ביה אז לכם לכ"ד והא דא' בב"ב קל"ז באחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית ונטלו אחד כו' אם יכול לאוכלו דוקא יצא ע"ש שאני התם דאם אין יכול לאוכלו לא הו"ל אלא כאתרוג השותפין ולא הוי שלו לבדו וע"ש ברשב"ם ובתו' ד"ה אבל (שכ' דאם יש לנותן אתרוג כו' וצ"ע)

אמנם נלענ"ד באמת דחסרון הניכר יש בד' רש"י הנ"ל וכצ"ל בד' רש"י בזה דישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן (ור"ל דכשלקחה מכהן ודאי הוי שלו ולכם קרינן בה דאי משום היתר אכילה הרי חזי לכהן ואי משום דין ממון הרי יכול למוכרה לכהן אחר וכדלקמן בד"ה הי"ב ד"מ) [או אף אם הפריש התרומה מפירותיו נמי] הואיל ויכול [ליטול סלע מישראל אחר כדי] להאכילה לבן בתו כהן כצ"ל ור"ל דאף כשהפריש מפירותיו והרי ע"כ הוא צריך ליתנו לכהן בחנם אפ"ה עכ"פ הרי יש לו להישראל טובת הנאה בתרומה שלו וכדא' בבכורות כ"ז שיש בו טובת הנאה לבעלים כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר וא"ל הא לך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן ע"ש ולזה נתכוון רש"י ז"ל במ"ש להאכילה לבן בתו כהן (ור"ל דאלו כהן אסור לו ליתן כלום אף בעד כהן אחר כדאמר התם ומשום דנראה ככהן המסיי' כו' ע"ש)

ואולם נראה פשוט לכאורה שאין זה רק למ"ד דטובת הנאה ממון דלדידי' שפיר י"ל דמשום טובת הנאה שיש לו בה יש לו דין ממון בתרומה שלו ושפיר מקרי לכם וכמ"ש רש"י גבי תרומה שלקחה מכהן וכמש"ל (ועיין בס' ב"ע אות י"א שם) ולפ"ז יש לדקדק לכאורה בזה שהרי רש"י ז"ל קאי הכא על מ"ד דבעינן היתר אכילה דהוא רב חייא בר אבין כדמסיק שם דתסתיים דר' אסי דאמר דין ממון ע"ש וא"כ ר"ח בר אבין הוא דאמר הכא דבעינן היתר אכילה והרי לדידיה לכאורה לא מצינן למימר דתרומה ביד ישראל הוי שלו ע"י טובת הנאה שיש לו בה כמ"ש שהרי בקידושין נ"ח מוק"ל ר"ח בר אבין למתני' דהתם דהמקדש בתרומות כו' דבשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן דוקא מיירי הא לא"ה משמע דס"ל לר"ח בר אבין דטוה"נ אינו ממון (אע"ג דמיבע"ל התם בהא מר"ה ע"ש) וא"כ איך כ' רש"י ז"ל לדידי' דגם תרומה שהפריש הישראל מפירותיו (לפי הגהתי הנ"ל) הוא שלו ע"י טוה"נ כנ"ל: ואמנם י"ל דבאמת