ראשית בכורים יד

לעקור דבר תורה אלא ע"כ עיקר עירוב בפת עכ"ל ובעניי אני נבוך מאוד בדבריו אלו דלכאורה נראה דעיקר כוונת כת"ר נ"י בזה הוא דר"מ דס"ל בעירובין נ"א דעיקר עירוב בפת לטעמיה בזה דס"ל לעיל ל"ה דספק עירוב לחומרא משום דתחומין דאורייתא כדמסיק שם [ועפ"ז הכריח כת"ר נ"י בסוף דבריו בזה שם דר"י דס"ל עיקר עירוב ברגל ע"כ צ"ל דס"ל דתחומין דרבנן דאל"כ איך הקילו בעשיר שלא יצא חוץ לתחום לערב ברגליו וע"כ הקשה מזה על הרא"ש ז"ל ויבואר אי"ה להלן בזה] אמנם לענ"ד לא מצאתי קיום לדבריו אלו בסוגיא דדף נ"א הנז' לא לרב חסדא ולא לרב נחמן שם כלל דמלבד דעכ"פ הרי מוכרח שם בסוגיא דגם לר"נ אליבא דר"מ ס"ל דהקילו בעני לומר שביתתי במקום פלוני שאין כאן לא עירוב בפת ולא ברגל כלל רק אמירה בעלמא ואפ"ה מהני גם לר"מ בעני עכ"פ ותקשה לדידי' בפשיטות להיפך דאיך הקילו על העני בשל תורה לר"מ לד' כת"ר נ"י בזה אך בלא"ה תקשה בפשיטות לר"ח שם דס"ל גם אליבא דר"מ דעיקר עירוב ברגל לומר שביתתי במקומי ורק בעשיר הקילו לשלח פתו וכדא' ר"ח להדיא התם דהך דלא אמרו מערבין בפת אלא להקל כו' דברי הכל הוא ותקשה ודאי דאיך הקילו לדידי' לר"מ בעשיר בשל תורה וא"כ כל דברי כת"ר נ"י צ"ע בזה (ואם נאמר דהך סוגיא אתיא כר"מ משום רבותיו דס"ל באמת לעיל ל"ה דתחומין דרבנן א"כ יהי' נסתר עיקר יסוד ד' כת"ר נ"י בזה דמנ"ל לחדש עיקר דבר זה דפלוגתא דעיקר עירוב בפת תליא בפלוגתא דתחומין דאורייתא כיון דע"כ צ"ל דהך פלוגתא דר"נ ור"ח אליבא דר"מ אזלא רק אליבא דר"מ משמי' דרבי' דס"ל תחומין דרבנן וכמ"ש וצ"ע]

ומ"ש כת"ר נ"י עוד שם לדחות הראי' שהביא הה"מ ז"ל בפ"ו מה' עירובין ה"ו בשם הרמב"ן ז"ל לד' הרמב"ם שם שכ' דאם עירב לדבר הרשות ה"ז עירוב דלמ"ד תחומין דאורייתא ודאי דאין זה מה"ת לחלק ל דבר הרשות לדבר מצוה דבשל תורה לא שייך לחלק כו' וה"נ לדידן עכ"פ בדיעבד ע"ש וכ' כת"ר נ"י לדחות זאת ע"פ מ"ש הב"י בס' תט"ו בשם הרשב"א ז"ל דהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה היינו דוקא במערב בפת אבל במערב ברגליו דעיקר עירוב הוא יכול לערב אפי' לדבר הרשות (ע"ש בב"י ובמ"א ס' תט"ו ס"ק ב') וע"ז כ' כת"ר נ"י דלפי דבריו נראה דלר"מ דס"ל עיקר עירוב בפת מערבין לדידי' אפי' לדבר הרשות וא"כ אין ראי' ממ"ד תחומין דאורייתא דאיהו ע"כ ס"ל דעיקר עירוב בפת כמש"ל וא"כ ע"כ ס"ל בלא"ה דמערבין אף לדבר הרשות כנ"ל והא דאין מערבין אלא לדבר מצוה ע"כ בלא"ה אינו אלא למ"ד תחומין דרבנן עכ"ד ולענ"ד ליתא דא"כ דלר"מ מערבין אף לדבר הרשות א"כ מאי קאמר ההם ד' ל"א אהא דא"ר יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה לימא כתנאי אמרה כו' ואם איתא הרי ודאי כתנאי אמרה דאינו אלא לר' יהודא שם אבל לר"מ הרי ע"כ ס"ל ודאי דמערבין אף לדבר הרשות ומצאתי להגאון בעל אבן העוזר ז"ל שתמה באמת ע"ד הרשב"א ז"ל הנ"ל מסוגיא הנ"ל אמנם לענ"ד י"ל בפשיטות בזה דהרי באמת לר"מ דס"ל עיקר עירוב בפה א"כ ברגל לעני הוא קולא לדידי' וא"כ ודאי דלר"מ הדין להיפך בזה דאין מערבין ברגל אלא לדבר מצוה כיון דקולא הוא בעני וכמ"ש וכ"ש באומר שביתתי במקום פלוני ודאי דלכו"ע אין מערבין בכה"ג רק לדבר מצוה כיון דקולא הוא בעני לכו"ע אליבא דרב נחמן דקיי"ל כוותיה שם נ"ב ומ"ש הרשב"א ז"ל דהיינו דווקא במערב בפת ודאי דלאו דווקא הוא דכל שכן באומר שביתתי במקום פלוני דלכו"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה כמ"ש] וא"כ ודאי דלא שייך לאוקמא הך דאין מערבין אלא לדבר מצוה בפלוגתא דר"מ ור"י לעניין עיקר עירוב בפת כיון דתרווייהו ס"ל באמת דבמילתא דלא הוי עיקר העירוב ודאי דאין מערבין אלא לדבר מצוה רק דפליגי מהו עיקר עירוב דלמר הוי בפת ולמר ברגל וא"כ לא תליא כלל עיקר הך דינא דאין מערבין אלא לדבר מצוה בפלוגתייהו דר"מ ור"י הנ"ל [ואין מקום לומר דלמ"ד שם דאין מערבין בקבר משום דס"ל כר"מ דמערבין בפת אף לדבר הרשות ונהנה מאיסור הנאה דא"כ ליתני פלוגתייהו איפכא דכשמערב בקבר ברגליו דלר"מ מותר לערב משום דאין מערבין ברגל אלא לדבר מצוה ולר"י אסור אלא ע"כ דגם מ"ד עיקר עירוב ברגל אפ"ה ס"ל דאין מערבין בקבר אף בפת ולהכי שפיר קאמ' ההם לימא כתנאי אדר' יוסף הנ""ל. דמדרבנן דפליגי במערבין בקבר ע"כ מוכח דס"ל לכאורה דמערבין לדבר הרשות בין בפת בין ברגל משא"כ ר"מ דעכ"פ ברגל כר' יוסף ס"ל וכמ"ש וא"ש קושית בעל אבן העוזר הנ"ל בזה וא"כ עכ"פ נדחה בזה ד' כת"ר נ"י הנ"ל דכיון דגם ר"מ ס"ל דאין מערבין ברגל אלא לדבר מצוה אע"ג דס"ל דתחומין דאורייתא א"כ מוכרח דהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה לאו לעיכובא הוא כלל דבדאורייתא א לחלק בזה ורק מדרבנן בעלמא הוא ולכתחילה בלבד וא"ש ד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל בזה וכמ"ש בעז"ה: [והשייך עוד לדברי הגאון בעל משכנות יעקב בתשובה קט"ו הנ"ל יבואר אי"ה לקמן בסי' ג' בזה]: סימן ג' בעז"ה יום ב' י"ג אלול תקצ"ח לפ"ק

שאלה ראוי לברר הא דתנן בסוכה ל"ד אתרוג של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר אם בכהן דוקא הוא דקתני מתניתין דאם נטל כשר ויוצא בו י"ח אבל אם נטלו ישראל אף בדיעבד לא יצא בו י"ח או דלמא אף בישראל קאמר דיצא בו בדיעבד ואת"ל דגם בישראל קאמר התם דאם נטלו יצא אכתי צריך לברר אם דוקא בשאר הימים בלבד הוא דיצא בו י"ח או אף ביו"ט ראשון קאמר דיוצא בו י"ח בדיעבד והישראל והכהן שוים בזה (ולפי שלא נתברר כ"כ דבר זה בד' האחרונים ז"ל ראיתי להאריך בדין הזה קצת בעז"ה ויען כי דבר תשובתי בזה מישך שייכא לד' הגאון בעל משכנות יעקב בס' קט"ו הנז' ע"כ ראינו לברר כאן ד"ז בעז"ה

) תשובה גרסינן בסוכה ל"ד במשנה אתרוג של תרומה לא יטול ואם נטל כשר וכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל אם נטל כהן שהוא שלו כשר אפילו ביום ראשון עכ"ל [והתוי"ט ז"ל שם פ"ג מ"ה העתיק ל' הר"ן ז"ל בזה דבכהן דוקא דלא יטול מפני שמכשיר עכ"ל והוא תמוה ונראה דטס"ה וצ"ל דבכהן דוקא הוא דאם נטל כשר וכמו שנראה מד' הר"ן ז"ל הנז']

ואמנם התוס' ז"ל שם ל"ה גבי דמאי דמפרש טעמא דב"ה דאי בעי מפקר לנכסיה כו' כתבו וז"ל דלא היה צריך להאי טעמא אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן עכ"ל וכ"כ רש"י שם ד"ה הרי יש בה היתר אכילה פי' לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן עכ"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' לולב ה"ב כ' דאתרוג של תרומה לא יטול ואם נטל כשר עכ"ל ונראה מסתימת דבריו ז"ל בזה דס"ל דאף ישראל יוצא בו י"ח בדיעבד שלא כד' הר"ן הנ"ל וכדמשמע נמי פשטא דמתני' דסתמא קתני ואם נטל כשר דמשמע בפשיטו' דאף ישראל יצא בו ידי חובתו [וכמש"ש התוי"ט ז"ל דאם איתא דבכהן דוקא הוה ליה לפרושי כמו שפי' התנא במשנה ה' פ"ב דפסחים] (וכן נראה עוד מד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל בפשיטות דאפי' ישראל יצא בו י"ח מדכייל התם לאתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני כחדא וכ' דאם נטל כשר ומשמע דדינם שוה בזה לגמרי וכמו במעשר שני בירושלים שאין שייך לחלק בזה כלל בין ישראל לכהן ה"נ בתרומה טהורה דלכתחילה אף הכהן לא יטול ואם נטל אף ישראל כשר ויוצא בו י"ח וכד' התוס' הנ"ל בפשיטות דאף ישראל נפיק ביה י"ח הואיל וחזי לכהן ושלא כד' הר"ן ז"ל הנ"ל (ושיטת רש"י ז"ל הנ"ל דדקדק לפרש טעמא בזה הואיל ויכול ליתנו לבן בתו כהן יבואר להלן אי"ה) וגם הא דלא כייל תנא דמתניתין ג"כ לתרומה ומעשר שני בירושלי' כהדדי דלא יטול ואם נטל כשר וכדכייל להו הרמב"ם ז"ל הנז' יבואר ג"כ להלן בזה אי"ה] אך בד' הרמב"ם ז"ל יש לדקדק לכאורה דגבי אתרוג של דמאי שם כתב טעמא דכשר משום שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה מותר לו לאכול דמאי בעצמו ע"ש