ראשית בכורים קמח

לי' למיפטרי' מקרבן כיון דע"כ לא נפק"ל כרת למברך אלא בג"ש דחטאו מפסח שאינה בת חטאת דמ"ע היא ואיך יתכן שיהי' סברת חכמים הפוכה כ"כ. דלדידהו דמגדף היינו מברך וכתיב כרת במקום קרבן ואפילו הכי פטרי מקרבן ולר"ע דיליף מפסח דמ"ע הוא ואפ"ה מחייב בקרבן ועכ"פ שאין מקום לומר דבטעמים המתנגדים ממש לכ"א לדעתו שבזה יהי טעמא דפלוגתיי' דלרבנן פטור מקרבן משום דס"ל מגדף היינו מברך ואע"ג דכתי' כרת דידי' במקום קרבן ולר"ע חייב משו' דס"ל מגדף לאו היינו מברך ואע"ג דלפ"ז ע"כ דיליף כרת דידי' מפסח דלאו בר קרבן הוא ולענ"ד לא מצאתי בזה שום סברא להיפך כלל שיהיה אפשר לאוקמי פלוגתייהו בהכי דודאי הסברא נותנת כפרש"י ז"ל וכמ"ש ועוד דא"כ צ"ל דלהרמב"ם הי' לו גירסא אחרת שלא כגירסת רש"י ולא כגירסת הספרים שלפנינו. דבכל הסוגיא מבואר דר"ע ס"ל מגדף היינו מברך ועוד דא"כ אמאי קרי לי' ר"ע להמברך מגדף במתניתין ובשלמא לפירש"י א"ש דאע"ג דס"ל לחכמים דמגדף לאו היינו מברך ואפ"ה קאמרי אף המגדף דאר"ע קאי כלומר אף המברך שאתה קורא אותו מגדף וכמו שפירש"י אבל ר"ע דתנא ברישא דמתניתין המגדף אמאן קאי דקרי לי' מגדף ולכן נ"ל דמ"ש הכ"מ דחכמים ס"ל דמגדף היינו מברך ר"ל חכמים דראב"ע שם בברייתא ואף חכמים דמתניתין דפטרי מגדף מקרבן אין הכרע לומר דס"ל דמגדף לאו היינו מברך ונפ"ל כרת דמברך בג"ש מפסח דלאו בר קרבן הוא כפירש"י אלא שפיר י"ל דס"ל נמי דמגדף היינו מברך ואפ"ה פטרי רבנן מקרבן כיון דליכא כרת יתירא במגדף. דונשא חטאו מבע"ל לג"ש דפ"ש וכרבי (ואדרבה טפי ניחא למימר הכי דהשתא א"צ לדחוק ולפרש כפרש"י ז"ל דהא דקרו חכמים למברך מגדף דאדר"ע קאי דשפיר י"ל דאינהו נמי ס"ל דמגדף היינו מברך ואפ"ה פטרי מקרבן וכמ"ש לפי פי' התוס' הנ"ל ועוד מדאיצטריכו לטעמא דמגדף ל"ב מעשה וכמו שאבאר)

ובהכי א"ש נמי הגירסא שלפנינו בכריתות שם דע"כ הוא כפי' התוס' דואומר חטאו ישא ר"ע קא"ל לרבנן וה"ק אמריתו מגדף ל"ב מעשה כלו' דבמתני' פטרי רבנן מגדף מקרבן מדכתיב לעושה בשגגה יצא מגדף וע"כ צ"ל דסבירא לכו דמגדף היינו מברך את ה' וכתיב כרת במגדף גופא ולהכי צריכיתו לטעמא דלי' בי' מעשה דאי הוה ס"ל דמגדף לאו היינו מברך וע"כ דנפק"ל כרת במברך מג"ש מפסח א"כ תיפו"ל דבלא"ה פטור כיון דבג"ש מפסח אתיא שאינו בר קרבן דמ"ע הוא ומדאיצטריכו לטעמא דל"ב מעשה ש"מ דס"ל נמי דמגדף היינו מברך אלא כרת דכתיב במגדף גופא למאי אתא דאי לכרת גרידא בג"ש דחטאו אתא מפסח אלא ע"כ לקרבן אתא דאי מג"ש לחוד ה"א כי פסח דלי' בי' קרבן ואי ממגדף לחוד אכתי הוה פטרינן לי' משום דל"ב מעשה ולהכי איצטריך קרא ואיצטריך ג"ש אמרי לי' ליתן כרת למקלל כלו' לעולם דכרת דכתיב במגדף דהיינו מברך לכרת גרידא איצטריך ומשו"ה צריכינן למיפטרי' מקרבן משום דל"ב מעשה והאי דקאמרת דבג"ש דחטאו נפק"ל אנן ס"ל דבמועדו וחטאו ישא אשני קאי וליכא למילף כרת למגדף בג"ש מפ"ש דפ"ש גופא מנלן דאיכא כרת גבי'. אלא איפכא דרשינן האי ג"ש לפ"ש דכתי' במקלל ונשא חטאו וכתי' בפ"ש חטאו ישא מה להלן כרת כלו' במקלל דכתי' בי' כרת בהדיא אף כאן בפ"ש כרת וא"ש דמוכח להדיא במתניתין דחכמי' ס"ל ג"כ כר"ע בהא דמגדף היינו מברך וכמ"ש וז"ש הכ"מ וכיון דקם רבי כחכמים ר"ל דדרשי הג"ש איפכא דלא כר"ע וכמ"ש וא"ש נמי מש"ש דרש"י מהפך סבר' חכמי' לר"ע ורבינו נקט כגי' הספרים כלו' דלפרש"י ר"ע ס"ל כרבי דמוקי הג"ש לפ"ש ולפ"ז הרמב"ם שפסק כרבנן דר"ע ע"כ לא הו"ל למיפסק כרבי אלא דבאמת הוא גרם כגיר' הספרי' וכפי' התוס' דאדרבה ר"ע ס"ל דלא כרבי ורבנן כרבי וכמ"ש דעיקר פלוגתייהו בג"ש דחטאו הוא דר"ע יליף בהך ג"ש מגדף מפ"ר ורבנן ילפי כרת בפ"ש ממגדף ולהכי פסק רבינו כרבי כנ"ל בפי' דברי הכ"מ ז"ל והוצרכתי להאריך בזה לפי שראיתי לאחד מן הגאונים ז"ל שהבין מד' הכ"מ דלגירסת הרמב"ם ס"ל לר"ע דמגדף לאו היינו מברך וכמו שנראה לכאו' מפשטי' דלישנא דהכ"מ והוא הגאון המפורסם בעל מנחת אהרן ז"ל בסנהדרין נ"ב [ובדף הס' הוא דף מ"ח ע"ב] שכ' שם וז"ל ולפמ"ש הכ"מ דמש"ה פסק הרמב"ם כרבי אף דר"נ ורחב"ע פליגי עלי' משום דסבר כגירסת הספרים בכריתות שם דחכמי' סברי מגדף היינו מברך ור"ע פליג והל' כחכמי' ע"ש א"כ לפ"ז לפי גירסתו סבר ר"ע דמגדף לאו היינו מברך את ה' א"כ סבר נמי דשני תשלומין דראשון הוא כו' עכ"ל הנה מ"ש דלד' הרמב"ם צ"ל דר"ע ס"ל דשני תשלומין דראשון הוא בזו דבר אמת בפיו דהכי ודאי צ"ל לד' הרמב"ם והתוס' הנ"ל דר"ע ע"כ דכר' נתן ס"ל וכמש"ל (וא"ש בזה מ"ש הגאון בעל מנ"א ז"ל שם ע"ד ההוס' בפסחי' (צ"ג) ד"ה ר"ע סבר ע"ש)

[אלא דלכאורה בהא נמי איכא לספוקי דאפשר לומר דר"ע עצמו באמת כרבי ס"ל והא דקא' ואומ' חטאו ישא לדבריהם דרבנן קאמר [ועיין תוס' סנהדרין ס"ה ד"ה מאן תנא] לדידי מגדף חייב קרבן הואיל וכתי' כרת דידי' במקום קרבן כדא' ר"ע ברישא דברייתא (ואע"ג דלדידי' ליכא כרת יתירא במגדף דס"ל כרבי) לדידכו דלא ס"ל הך סברא דהואיל וכתיב כרת במקום קרבן אודו לי מיהת דחייב קרבן מדכתי' כרת יתירא במגדף ובזה הוה מדוייק היטיב הא דקא' אתאן לרבנן כלו' דר"ע השיב להם אף לדידהו דלא ס"ל טעמ' דכתי' כרת במקו' קרבן ורבנן השיבו לו דאינהו נמי ס"ל כרבי וכמ"ש והשהא בין ר"ע ורבנן כרבי ולא פליגי אלא בסברא דכתיבא כרת במקום קרבן וכמ"ש כן הי' נראה לומר לכאורה לשיטת הרמב"ם והתי' וכעין זה כ' ג"כ הרב בעל לח"מ הנז' אלא שהוא ז"ל מיישב ד' הרמב"ם לפי גי' רש"י דרבנן השיבו לר"ע מי סברת מגדף היינו מברך כו' דלדבריו דר"ע קאמרי לדידן אפי' מגדף היינו מברך אינו חייב קרבן דלא ס"ל הך סברא משום דכתי' כרת במקו' קרבן אלא אפי' לדידך דסביר' לך הך סברא מגדף לאו היינו מברך וע"ש בלח"מ ובאמת דבריו דחוקים מאוד להעמיד ד' הרמב"ם לפי גי' רש"י ז"ל ועכ"פ לגי' התוס' ולפירוש' שפיר י"ל כמ"ש דר"ע לדבריהם דרבנן קאמ' וכ"ע כרבי ס"ל ובסברא פליגי אבל מפשטא דלישני' דהכ"מ וודאי משמע כמש"ל דר"ע ורבנן דידי' פליגי בפלוגתא דר' ורבנן דידי' וכמ"ש]

אבל מ"ש בעל מנ"א דלפי גירסת הרמב"ם סבר ר"ע דמגדף לאו היינו מברך במחכ"ה טעה מאוד בהבנת דברי הכ"מ ז"ל וכמש"ל דבלא ספק שלא לזו נתכוון בעל כ"מ דהקשה עליו ככל מה שהקשינו לעיל ולענ"ד ברור כמ"ש (וגם ד' הרב בעל לח"מ הנז' אינם מדוייקים שאחר שכתב דהרמב"ם פסק דמגדף היינו מברך כחכמי' דראב"ע ומה"ט פסק בה' ק"פ כרבי כ' ע"ז וכן פירש שם הרב בעל כ"מ ז"ל ע"כ ולפמ"ש לא קרב זה אל זה דמ"ש הכ"מ דבכריתות אמרינן דחכמי' ס"ל דמגדף היינו מברך אצ"ל דאחכמי' דראב"ע קאי אלא דאחכמי' דר"ע נמי קאי דע"כ ס"ל נמי דמגדף היינו מברך וכמש"ל וכ"כ דלד' הר"ב כ"מ ז"ל שם אין מקום לעיקר קוש' הלח"מ שהרי הרמב"ם פסק לגמרי כחכמים דמגדף היינו מברך ואפ"ה פטור מקרבן דכיון דלדידהו ליכא כרת יתיר' במגדף משו"ה פטור מקרבן הואיל דלית ביה מעשה וא"ש פסקי' דהרמב"ם ז"ל שהולך ע"ד שיט' התוס' הנ"ל וכמ"ש (והלח"מ הלך בדרך אחר שם ולא הזכיר שלפי"ד הכ"מ הנ"ל שם אין לקושיתו מקום כלל וצ"ע)

אלא דק"ל קצת מסוגי' דפסחים (צ"ג) הנז' דמוקי ההם לדר"נ דס"ל דמגדף לאו היינו מברך והרי שפיר י"ל דגם ר"נ כרבי ס"ל דמגדף היינו מברך אלא דפליגי בפלוגתא דר"ע ורבנן דר' כרבנן ור' נתן כר' עקיבא וחטאו ישא לכרת יתירא איצטריך למגדף כי היכי דנחיי' קרבן וכמש"ל (רק למש"כ די"ל דר"ע נמי כר' ס"ל וחטאו ישא לדבריהם דרבנן קאמ' והשתא אי הוה מוקי לדר"נ בהכי לא הוי כר"ע ולא כרבנן ולהכי מוק"ל כראב"ע הנ"ל ורי"ש הנ"ל וא"ש) : (וגם תשלומי דברים אלו מבוארים לעיל בדף מ"ז בעז"ה) :