ראשית בכורים קמב

אשמאי רבן (אלא דבסוגיא דקידושין שם נראה להדיא דב"ש ל"ס להו כשמאי רבן בזה ולהלן אבאר בעז"ה) ונ"ל דלהריב"א בפסחי' וכן להירו' שהביאו התו' בביצה הנ"ל אפשר דס"ל כלישנא קמא דרש"י בשבת ע' דלהכי לא יליף מבחו"ק משו' דהו"ל כלל בל"ת ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט וכמש"ש רש"י וא"ש

אלא דאכתי ק"ל מהא דגרסינן (במ"ק ג') החורש בשביעי' ר יוחנן ור"א ח"א לוק' וח"א אינו לוקה לימא בדר"א אר"א קמיפלגי דמר א"ל דר"א ומר ל"ל דר"א לא דכו"ע ל"ל דר"א כו' והשתא ק"ל לל"ק דבדר"א פליגי א"כ לגי' שלפנינו תסתיים דר' יוחנן הוא דא' אינו לוקה דכיון דר"י הוא דמוקי לברייתא דהמבשל כב"ש וע"כ צ"ל דס"ל דכלל בל"ת ופרט בעשה א"ד בכו"פ וכמש"ל ולמ"ד הכא דלוקה ע"כ צ"ל דס"ל דנין אותו בכו"פ וכלל וכמ"ש רש"י שם וא"כ תסתיים דר"י אמר אינו לוקה (וכ"ש דתקשה לפמ"ש התוס' ע"ב ד"ה ר"א דמוכח שם דר"א א' אינו לוקה וא"כ ר"י הוא דאמר לוקה וקשיא דר"י אדר"י) ולל"ב דכ"ע ל"ל דר"א תקשה בפשיטות מר"י אדר"י וכמ"ש ולגי' התוס' בשם הירושלמי לל"ב לק"מ אבל לל"ק תקשה איפכא הסתיים דר"י אמר לוקה וכמ"ש (ועוד דלפמ"ש הכ"מ בריש ה' שמטה דלהכי פסק הרמב"ם ז"ל דאינו לוקה משום דבירושלמי מסיים דר"י אמר אינו לוקה וכ"כ הר"ש בפ"א דשביעית בשם הירושלמי וא"כ לגי' הירושלמי גופא תיקשי מר"י אדר"י וכמ"ש)

ונראה לי דלק"מ כאשר נדקדק בד' ר"י שם בביצה דא"ל לתנא פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא כו' ולכאורה למה בתחלה דחאה ר"י לגמרי לומר שאינה נשנית בבהמ"ד כלל ואח"ז שוב מקיים לה להך ברייתא ומוקי לה כב"ש ומאי הוה מספקא לי' בהכי הא ודאי נוכל לומר דאתי כב"ש והו"ל לומר תיכף דאמר לך מני ב"ש היא כו' וכדמהדר לי' ריב"א לההוא דתנא קמי' השוחט עו"נ כו' ע"ש אבל לפמ"ש א"ש דהנה שם בקדושין כדמפרש שם טעמא דשמאי דאמר שולחיו חייב משום דב' כתובי' הכ"א כו' הדר א' וא"א כו' ומאי חייב חייב בד"ש (ב) וא"כ להך איבע"א אין הכרע כלל איך ס"ל לב"ש בב' כתובין הבאין כא' ושפיר מצינן לומר דס"ל אין מלמדין והיינו דקאמר ר"י לתנא התם הבערה ובישול אינה משנה כלו' דלא אתי' כשום תנא דלב"ה אית לי' מתוך ולב"ש הרי ע"כ מדמחיי' שם בקדושין מוכח דס"ל ב' כהכ"א מלמדין וא"כ ע"כ ס"ל הבערה ללאו יצאת ואין הבערה נוהג ביו"ט וכמ"ש: וא"כ הא מני לא ב"ש ולא ב"ה. וא"ל נמי דאתי כר"ע דל"ל מתוך (בפסחים ה') וס"ל בהדיא שם דהבערה לחלק יצאת וכ"כ התוס' בברייתא דהשוחט עו"נ: דהמ"ל ר"ע היא והכא קשה טפי דכיון דלא אתיא כב"ש עכ"פ הול"ל כר"ע ולא לומר שאינה נשנית בבהמ"ד כלל שהרי הקשה הגאון בעל צל"ח ז"ל בפ"ג דפסחים דאמאי ל"ת נמי בהך ברייתא המבשל וכו' ביה"כ ואכלו לוקה שש משום בישול ביה"כ ומשום הבערה ביה"כ ומשום אוכל ביה"כ: ותי' שם דברייתא זו אתיא כר"י דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא ע"כ דברי הצל"ח והשתא ע"כ ליכא למי' דהך ברייתא ר"ע היא דתני לה שהרי ר"ע _________________ הגה"ה (ב) והא דלא פרט באב"א אלא הדרש דהוא ההוא ול"ק נמי ואב"א לעולם קסב' שני כתובים הבאין כאחד א"מ. י"ל דמשום דבהך דרשא דההו' הי' להש"ס הוכחה בפשיטות דב"ש ע"כ דרש לה ולהכי נקט. לה בהדיא כלו' כיון דמוכח דב"ש דריש לה ע"כ צ"ל דחייב בד"ש קאמר שמאי והיינו מהסוגיא (דיבמות י"ג) דב"ש מתירין הצרות לאחין ומפרש שם טעמייהו מהחוצה וארוסה מחוצה החוצה ע"ש אלמא דב"ש דריש ה"א דחוצה החוצה וה"נ דדריש ה"א דהוא ההוא והיינו דאמר רבא בקדושין שם את"ל סבר שמאי כו' והוא ההוא ל"ד כלו' דרבא לטעמי' דמפרש שם ביבמות טעמא דב"ש משום דאין איסור חע"א ושפיר י"ל דגם ב"ש ל"ד ה"א דהחוצה ודההוא ועוד י"ל דס"ל להש"ס דדוחק לומר דשמאי ס"ל ב"כ מלמדין וה"א ל"ד דא"כ מנ"ל לשמאי דהא דא' רחמנא ל"ת גדי וגו' דכל בהמה במשמע ונפק"ל (בחולין קי"ג) מגדי העזים דהוה בכהכ"א. ולמ"ד מלמדין דריש מיעוטא דעזים העזים א"כ מוכח דלמ"ד ב' כתובים מלמדין ע"כ דריש ה"א ולהכי ע"כ הוצרך לשנויי דחייב בד"ש קאמר ועכ"פ מעתה שוב אין הכרע לומר דב"ש ס"ל דב' כתוב' מלמדין ובהכי א"ש הא דדחיק הש"ס שם לעיל לומר דלמ"ד ב' כתו' מלמדין יליף דאין שליח לד"ע משחוטי חוץ ודריש ה"א ול"מ בפשיטות דמ"ד ב"כ מלמדין ס"ל כב"ה והוה מעילה ושליחות יד וטביח' ג' כתובין הכ"א דלכולי עלמא אין מלמדין ולפי מה שכת' אתי שפיר דקושטא דמלתא משני הש"ס דמ"ד מלמדין ע"כ דריש ה"א כדמוכח מסוגיא דחולין קי"ג וכמ"ש: __________________ ס"ל בהדיא ברפ"ג דמכות (די"ג) דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים ולהכי א"ל פוק הני לברא כו' ואת"ל משנה כלו' דאת"ל דחייב דא' ב"ש התם בד"ש קאמר וא"כ שפיר מצי סבר ב"כ א"מ הא מני ב"ש היא והיינו דקא מספק' לי' לר"י. ובהכי ניחא לי הא דאקדים ר"י בלשונו הבערה לבישול והרי בברייתא קתני בישול תחלה וכבר עמד בזה הגאון בעל צל"ח ז"ל ולדידי' ניחא דהא ודאי דבלא הבערה שפיר מצינן לומר דה"מ ב"ש היא אבל כיון דקתני גם הבערה ומוכח דס"ל לחלק יצאת וא"כ פ"כ לא אתי' כב"ש וא"כ גם בישול אינה משנה וא"ש

ומנא תימרא דשנוי' דמשנינן שינויא הוא שהרי שם בקדושין לעיל מינה באותה סוגיא פריך ולב"ש דנ"ל לקרא דשליחות יד למחשבה כמעשה נילף ממעילה דיש שליח לד"ע ולכאורה מאי קשה ודלמא באמת ס"ל לב"ש כשמאי רבן דיש שליח לד"ע כדא' גבי האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש דשולחיו חייב. וע"כ צ"ל דהך סוגיא נמי אתי כאב"א דהתם דחייב בד"ש קאמר ולעולם ס"ל לשמאי ג"כ דאין שליח לד"ע לחייבו בד"א. א"נ לאידך לישנא דשא"ה דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב ב"ע. ועכ"פ מוכח להדיא דלאידך לישנא שפיר מצי ס' שמאי דב' כתו' הכ"א א"מ כדמשני התם להדיא אליבא דב"ש עצמן משום דה"ל מעילה וטביחה כו' ב' כתו' הבכ"א כו' והיינו דמסיק התם נמי דלמ"ד ב"כ מלמדין נפק"ל מהוא ההוא וע"כ דהיינו נמי לאידך לישנ' דשמאי דריש הוא ההוא אבל הא וודאי דלל"ק שפיר מצינן לומר דב"ש ס"ל כשמאי רבן וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דשמאי ס"ל כתלמידיו לענין ש"י דאל"כ מאי משני בל"ק דס"ל לשמאי ב"כ מלמדין ואכתי הרי תלתא קראי איכא מעילה ושליחות יד וטביחה וע"כ צ"ל דה"פ דשמאי כתלמידיו ס"ל דקראי דשליחות יד אתא למחשבה כמעשה וליכא אלא ב"כ וה"נ הי"ל להיפך דב"ש כרבן ס"ל אלא ע"כ דהך סוגיא דקדושין שם אזלא לל"ב דבד"ש קאמר שמאי וכמ"ש וא"כ י"ל בפשיטות דהא דאמר ר"י בביצה ואת"ל משנה כו' היינו לא"ל דקדושין שם (ועי' בירושלמי ביצה פ"ה ב"ש אוסרין ודו"ק)

ומתוך מ"ש התו' במ"ק הנ"ל בהא דגר' שם במכילתין לא דכ"ע ל"ל לדר"א אר"א. דבירו' כלאים פ"ח גרס דכו"ע א"ל לדר"א נראה לי ליישב הסוגיא דפ"ו דסנהדרין (מ"ה) דא' שמואל התם נקטעה יד העדים פטור מ"ט דבעינן יד העדים כו' ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא כו' משום דהוה לי' רוצח וגואל הדם ב' כתובי' הבכ"א ואין מלמדין וכתבו התוס' ולמ"ד מלמדין איכא עיר הנדחת כו' ע"כ ויש לדקדק שהרי בכל דוכתא אורחא דהש"ס כה"ג למימר בהדיא הניחא למ"ד א"מ אלא למ"ד מלמדין מא"ל ולמה ל"פ ה"נ הכא וה"ל לשנויי כמ"ש התוס'

והנה אי לאו דהוה ק"ל ג"כ מתוך הסוגיא דפ"ג דשבועות וכמש"א להלן בע"ה הי' נ"ל ליישב הסוגיא דסנהדרין בפשיטות משום דהכא לשמואל קיימינן ובשבת ע' יליף שמואל חילוק מלאכות ממחלליה מ"י ע"ש ומדלא יליף מבחריש ובקציר ע"כ ש"מ דס"ל ב' כתובי' הבכ"א אין מלמדין וא"ש דלא פריך הש"ס התם הניחא למאן דאמר אין מלמדין כו' שהרי ע"כ בלא"ה ס"ל לשמואל כמ"ד א"מ וכמ"ש

אבל אכתי ק"ל מהא דגרסינן (בשבועות כ"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו כו' עד הניחא למ"ד א"מ אלא למ"ד מלמדין מא"ל והרי התם ג"כ לשמואל קיימינן ואפ"ה פריך התם הכי ונ"ל דהנך ב' סוגיות דסנהדרין ושבועות