ראשית בכורים קמא

דלא ניתנה מצו' פריע' יהושע וכדיליף לה מקרא דבעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים כו' ומשמע שאז נצטוו על הפריעה א"כ אכתי הוה אצטריך קרא לקה"ע דד"ש ממתן תורה עד ימות יהושע ב"נ דממילה עצמה ליכא למילף כדפרכינן ומפריעה הרי אכתי לא נצטוו עלי' כל עיקר באותו הזמן ומנא הוו ידעי דקה"ע דחי שבת אי לאו קרא דבחריש ובקציר וא"ש דאצטריך קרא להכי אבל א"א לומר כן שהרי אנן לר"י קיימינן הכא והרי לר' ישמעאל ס"ל (בקדושין ל"ז) דכ"מ שנאמר ביאה ומושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה (א) וא"כ גבי עומר דכתיב ביאה ומושב לאחר ירוי"ש הוא ובהדיא פריך שם (ל"ח) לר"י מקרא דיהושע דכ' ויאכלו מעבור הארץ ממחר' הפסח ומעיקרא לא אכלו דאקריבו עומ' והדר אכלי דלמ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר ע"ש וא"כ כיון דלר"י עצמו אכתי לא נתחייבו בעומר עד לאחר י"ד שנה (וע' תוס' מנחו' מ"ה ד"ה קרבו) ואז כבר נצטוו על הפריעה הדק"ל ל"ל קרא לר"י דעומ'מדו"ש נילף מפריעה ועוד _________________ מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' (וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה' ציצית ה' ו') וקיי"ל נמי בחולין ל' דשנים שוחטין זבח א בקדשים ואפי' לכתחילה (וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פה"מ ה"ה ע"ש) וקיי"ל בשבת צ"ב כר"י ור"ש דזה יכול וזה יכול שניהם פטורין (וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' שבת ה' ט"ו) א"כ א"א לשחיטה שתדחה את השבת כלל שהרי אתה יכול לקיים שניהם שיהיו שנים שוחטין משא"כ בהקטר חו"א (דבהעלא' האברי' מהכבש למזבח דהיינו ההקטרה היה ע"י כהן אחד לבד וע' יומא כ"ו פעמים י"ז כו' וברש"י ותו"י שם וברמב"ם פ"ד מה' תו"מ הלכה ח' ובמש"ל שם). והא דבגמ' פריך לה משום דהך סוגיא לראב"ש קאי וראב"ש ס"ל בהדיא בחולין כ"ט שאין שנים שוחטין זבח א' בקדשים. והא דפריך נמי התם לרבי כן היינו משום דכל הסוגי' שם מיוסד על הנחה זו. דרבי שהי' תלמיד תלמידו דר"ע ומסתמא כוותי' ס"ל ע"ש ומש"ה מקשה התם בפשיטות לר' הכי משום דמצינו לר"ע בפסחי' ס"ט דאית לי' נמי הך סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת ע"ש וע"כ צ"ל לר"ע דס"ל נמי כראב"ש בחולין הנ"ל ( כנ"ל ודלא כהמעה"ח שם שדחק בזה ע"ש ) ועכ"פ אליבא דהלכתא לא תליא הך דקה"ע דו"ש בנקצר שלא כמצותו כלל וכמ"ש והדק"ל ( ע"כ הגה"ה) ___________________ (ועוד דאף לדידן תקשה דמנ"ל דקרא אתא קוד' יהושע דע"כ צ"ל דקרא למישרי קה"ע בשבת הוא דאתא דאי לאיסורא ל"ל קרא דמה"ת לן שידחה וכמ"ש הגאון בעל טורי אבן ז"ל בר"ה דף ט' ודלמא קרא לאיסורא הוא דאתא ואחר שנצטוו על הפריעה בימי יב"נ דאי לאו קרא הייתי אומר דדחי וכמ"ש ואתי קרא דל"ד והכי עדיפא טפי למדרש חדא משום דלחומרא מקשינן וכמ"ש הטו"א ז"ל ע"ש ועוד דטפי ניחא לן למדרש קרא לדורות מהשתא דמוקמינן להיתרא דלא אצטריך אלא לקודם ימות יב"נ וכמ"ש)

ונ"ל דהא נמי לק"מ שהרי שם (ביבמות) הקשו בתוספות אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מינה והא כתיב אלה המצוה כו' וכתבו דהלכה למ"מ הואי ויהושע אסמכי' אקרא ע"כ. והרי קיי"ל בנזיר ס"פ כ"ג ד' נ"ו דאין דנין מהלכה ע"ש. וה"נ לא מצינן למילף מפריעה. דע"כ הא דפריעה דחי שבת ג"כ בהלמ"מ נאמ' ואין דנין ממנה וא"ש

ואמנם אכתי קשה לי מהא דתנן בפסחי' צ"ה מה בין פסח א' לשני כו' זה וזה כו' ודוחין את השבת וכיון דגם פ"ש דחי שבת א"כ אכתי נילף ממילה ותמיד ומפ"ש דהשתא תו ליכא למיפרך כדפרכינן שהרי מצות פ"ש נאמר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. אלא שבתחלה צריך אני לבאר מנ"ל דפ"ש דחי שבה ורש"י ז"ל כ' שם דבפ"ש כתיב במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו [-----] _________________ הגה"ה (א) ושם בסוגי' אמר אביי האי תנא דבר"י מפיק מאידך תנא כו' ואידך משום דהוה מלך ובכורים שני כתובים הבאין כא' ואין מלמדין ואידך כו' ע"ש דדחיק הש"ס טובא בסברות הני תרי תנאי דבר"י ולכאורה ק"ל למה דחיק הש"ס כ"כ להעמיד מחלקותם בסברות בעלמא כדאסיק שם ולא משני בפשיטות דאידך תנא ס"ל כר' יהודה דא' (בקדושין ל"ה) שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ובהא פליגי הני תנאי דבר"י. ויראה לי ליישב ע"פ הסוגיא דפ' כ"ג ד' ע') דגרסינן התם לא תבערו אש בכל מושבתיכם מה ת"ל לפי שנא' אלה הדברים כו' יכול עשאם כולם בהעלם א' אינו חייב אלא א' ת"ל בחריש ובקציר תשבות ועדיין אני אומר על חרישה ועל הקצירה ועל כולן אינו חייב אלא א' ת"ל לא תבערו כו' ע"ש וכ' רש"י ז"ל בל' ב' דלהכי לא מצי למילף חילוק מלאכות מבחו"ק משום דהוי ב' כתובין הבאין כאחד וא"מ וכן הסכימו התוס' שם לפי' זה ודחו לל"ק דרש"י ע"ש. ושוב הקשו דא"כ איך ילפינן מהבערה כ"ש דהשתא הו"ל ג' כתובין דלכו"ע א"מ. וכ"ת דחריש וקציר אתא לכדדרשינן במו"ק ד' מה חריש רשות כו'. א"כ היכי הוה בעי למילף מיני' מעיקרא הא לא אתא להכי ואור"י דלא הוה ג' כתובין מדל"כ או כולהו בלאו או כולהו בעשה ולהכי ילפינן מהבערה ומהשתא אייתר לי' בחריש וקציר לכדדרשינן במועד קטן ע"כ

היוצא לנו מזה דמאן דדריש להאי בחו"ק לדרשא אחריתי ולא לחלק. ע"כ צ"ל דס"ל ב"כ הבאין כאחד א"מ דאל"כ מנ"ל לאוקמי הקרא לדרשא אחריתי כיון דאיכא לאוקמי קרא לגופי' ולחלק וכדמוכח להדיא מתוך ד' התוס' דמעיקרא שפיר הוה בעי למילף מבחו"ק ולא הוה דריש לי' לכדדרשינן במ"ק אלא לבתר דאסיק שאין ללמוד חילוק מלאכות מבחו"ק משום דהוה ב' כתובים וע"כ דילפינן מהבערה גרידא ומהשתא אייתר לי' בחו"ק לכדדרשינן במ"ק וזה ברור מתוך הסוגיא. וא"כ ר"י עצמו דמפיק לי' להאי קרא למה חריש רשות כו' ע"כ צ"ל דס"ל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין ולכן לא היוה ניחא לי' להש"ס למימר דהני תנאי דפליגי אליבא דר"י בכ"מ שנאמר ביאה כו' דפליגי נמי באידך מלתא דר"ש מה דלא מצינו שם פלוגתא בהדיא אליבא דר"י. ואי הוה מוקי פלוגתייהו בב"כ הכ"א ע"כ הוה צ"ל דפליגי נמי אליבא דר"י באידך מילתא אי קה"ע דו"ש וכן אי הבערה לחלק יצאת או ללאו דלמ"ד ב"כ מלמדין א"כ הוה מצינן למילף לחלק מבחו"ק והבערה ע"כ ללאו יצאת וכדאי' שם בגמ' אליבא דשמואל דנפק"ל לחלק ממחלליה מ"י דס"ל כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת והרי מצינו להדיא דר' ישמעאל ע"כ ס"ל הבערה לחלק יצאת כדאמ' בשבת י"ב ר"י קרא והטה וכ' ע"פ לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת (ומיהו התם לאו סתמא אתמר משמי' דר"י אלא ר' נתן הוא דא' הכי על ר"י ור"נ לטעמי' דס"ל בשבת ע' הבערה לחלק יצאת וע' בסוגיא דיבמות ד' ו' ובתוס' שם ד"ה א"א ובאמת בשבת גרסינן ר"י בן אלישע וע"ע תוס' זבחים קי"ט ד"ה זו וזו ותוס' יבמות ק"ד ד"ה אמר וצ"ע) ולא ניחא לי' להש"ס לומר דהני תנאי דבר"י דקדושין דפליגי נמי אליבא דר"י בכל הני דוכתי אלא היכי דאיתמר פלוגתא בהדיא איתמר והיכי דלא איתמר ל"א ומשו"ה ניחא לי' להש"ס למימר דכו"ע הני תנאי סברי דב"כ אין מלמדין. אלא דהכא בסברא הוא דפליגי וכדאסיק שם וא"ש

ובדרך אגב קשה לי עמ"ש התוס' בפסחים ה' ובביצה כ"ג בשם הירושלמי ליסוד מונח דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אין איסור הבערה נוהג ביו"ט ע"ש. מהא דגרסינן (בקדושין מ"ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש כו' שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא כו' מ"א דשמאי הזקן קסבר ב"כ הכ"א מלמדין כו' והשתא כיון דס"ל לשמאי דב"כ הכ"א מלמדין וא"כ ע"כ לדידי' נפק"ל לחלק מבחו"ק וכמש"ל וא"כ הבערה ע"כ ללאו יצאת אליבא דשמאי וק"ל מהא דגרסינן (בביצה י"ב) תני תנא קמי' דר"י המבשל כו' ולוקה משום הבערה א"ל כו' ב"ש היא כו' והשתא היכי מוקי' לה כב"ש הרי כיון דלשמאי עצמו ע"כ ל"א הבערה אלא ללאו וא"כ אין איסור הבערה נוהג כלל בי"ט לב"ש וה"ק ולוקה משום, הבערה ודוחק לומר דהך דב"ש פליגי