ראשית בכורים (בכורות) צט

הכל טמא, והא דיבמות (פ"א:

) חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות תעלה, אפשר דמיירי ברביעי בקודש שאינו עושה חמישי אבל אם היתה שלישי לא מהני ביטול דגם הטהורה נטמאה קודם חלות הביטול או דהתם מיירי שנתערבו ואינן נוגעות זו בזו, ועי' נו"ב תנינא חיו"ד סי' מ"ה:

ואולי י"ל דהא תליא במחלו' הפוסקים באיסור שנתערב במינו ואינו מינו אי אמרי' סלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו שדעת הרשב"א דאמרי' סלק וכ"פ המחבר ביו"ד סי' צ"ח ס"ב ומהרש"ל השיג ע"ז, ועי' ט"ז וש"ך שם, ולפענ"ד הקלושה הא תליא אם הביטול בא ברגע התערובת ממש או דצריך זמן כ"ש לחלות הביטול היינו להפך את האיסור להיות כמוהו, [דוגמא למש"כ המהרש"א חולין (ד"ח.) ברש"י ד"ה ביטל דלחלות צריך איזה זמן עייש"ה] דאם הביטול נעשה תיכף שפיר אמרי' סליק דהוי כמו שנתערב תחילה במינו ברוב ואח"כ נתערב באינו מינו דכיון שכבר נתבטל שוב ליכא איסורא, והסוברים, דלא אמרי' סלק ס"ל דהביטול אינו חל תיכף ברגע הנפילה הילכך ברגע של התערובת אכתי לא נהפך האיסור להיות היתר וע"כ הטעם שנפלט לתוך האינו מינו טעם איסור הוא ואוסר, [ועי' רא"מ פ' צו בענין מריקה ושטיפה שכתב דהפגם וחלות איסור נותר באין כאחת] ולענין טומאה אי שייך ביטול ג"כ בהא תליא דאם הביטול חל יחד עם הנפילה שפיר בטל דכיון שנתבטל הרי אין כאן מטמא, אבל אם חלות הביטול צריך זמן כ"ש הרי חתיכות הטהורות נטמאו בתוך כך לפני חלות הביטול ודו"ק:

לכאורה קשה הא בתבואה מיירי כאן וכל גרעין בפ"ע הוא פחות מכביצה שאינו מטמא אחרים, והנה לשיטת רש"י חולין (קי"ח:

) דאף בלי חיבור מצטרפין לכביצה לטמא אחרים אתי שפיר, אך לפימש"כ התוס' שם ד"ה אין להוכיח מכ"מ דבלא חיבור אינו מצטרף קשה, ויהי' מוכרח לומר דברי' מטמאה אף בפחות מכביצה כמש"כ המאירי ר"פ המצניע עיי"ש:

(שם) ד"ה תעלה כו' ומשום גזלה יתן דמים לכהנים וכו' משמע לכאורה דמותר באכילה לזר קודם שנותן לכהן כיון דאף דמים יוכל ליתן, אך בתה"ד סי' נ"ד העלה דאף לדעת רש"י המדומע אסור באכילה עד שישלם לכהן פירות או מעות דחשו חכמים להפסד כהן דילמא משתלי ישראל ולא יתן לכהן כלום כיון דהוי ממון שאין לו תובעים, וכדמצינו בפ' הזהב דחששו לפשיעותא ואסרו לאכול מן הפדוי כל זמן שלא נתן חומש עיי"ש:

אך מש"כ התה"ד שם מתחילה לפרש הא דמעלין את המדומע באחד ומאה לדעת רש"י אין הכוונה להפריש רק לשער באומד דעתו אם יש מאה, ופריך עלה והא מתקן דאף זה חשוב תיקון כמו דאסור ראיית בכור ביו"ט, ועלה קמשני דסבר כרשב"א דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וכיון דאפשר לתקן בלי ביטול לא חשוב מתקן כלל, ורשב"א ס"ל דאף המחשבה והאומד אסור הואיל ואפשר לעונג שבת ע"י נותן עיניו וכו' עיי"ש, קשה לי במה עדיף נותן עיניו וכו' מלשער אם יש ס', הרי אדרבא לשער אם יש ס' אינו גדר מתיר רק שנתברר לו ההיתר, וצ"ע בזה לעת הפנאי, ועי' ש"א סי' נ"ו ואכמ"ל:

(שם) תוד"ה ובלבד וכו' ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טמאה טהרה ע"י ביטולה וכו', לכאורה אינו מובן כיון שכבר נתבטלה התרומה טמאה ובטלה טומאתה האיך חוזרת לטומאתה עפ״מ שהוכשרו אח"כ הא לא נתוסף עוד טומאה:

אך י"ל דדמיא לחו"נ דחמץ בפסח דאף שלא ניתוסף כלום מ"מ כיון שאם הי' נעשה תערובות זה עכשיו לא הי' בטל, אף הביטול שמכבר חו"נ, ואף דבלח בלח קימ"ל להלכה באו"ח סי' תמ"ז דאינו חוזר וניעור, וכאן בקמח מיירי דלרוב הפוסקים נחשב לח בלח, מוכרח דהתוס' אזלי בשיטת הסוברים דאף לח בלח חוזר וניעור, או דקמח דינו כיבש ביבש, או י"ל כיון דקימ"ל כריו"ח דהכשר תחילת טומאה עי' חולין (קי"ח:

) ע"כ במה שנולד ההכשר נחשב כטומאה מתעוררת טומאה, והוי כנתוסף איסור דחו"נ אפי' גבי לח בלח:

ואכתי צריך להבין מה שסיימו הא נעשה הכל חולין ולענין תרומה לא שייך כאן חו"נ דאפי' אם הי' מוכשר מתחילה ג"כ הי' בטל השם תרומה אלא דהטומאה לא היתה בטלה וא"כ אף עכשו התרומה אינו חו"נ אלא בעי' שלא יטעה לבטל הקב חולין טמאין בקב ועוד ממין זה כדמסיק עולא, ולכאורה קשה הא גם שם אין התרומה חו"נ ומהו החשש:

והנלפענ"ד בזה לפי"מ דאמרי' לקמן בשמעתין דטומאה כמאן דאיתא ואף שאינו מטמא במגע, במשא מטמא משום דנושא הכל ביחד, וא"כ התם כשיערב קב חולין טמאין בקב ועוד אף שהתרומה כבר בטלה וזר מותר לאכלה מ"מ התרומה כמאן דאיתא דמי, וכשהטומאה חו"נ נחשב שמטמא תרומה במה שחוזרת לטומאתה, דזה דמיא לטומאת משא שנושא הכל ביחד, ואף כאן נטמאת בכל מקום שהיא, ואף שאינו מפסיד בזה אכילתה, מ"מ האיסור לטמא תרומה שייך אף באינו מפסידה כדמבואר בתוס' חולין (ע"ב.) דילפי' טהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה, מהאוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה שטובל ואוכל בתרומה לערב ונוגעת הנבלה בתרומה שבמעיו ואסור לטמאה הרי דאף שאין התרומה מתקלקלת בזה שמתעכלת במעיו בהיתר מ"מ אסור לטמאה:

וא"ת א"כ גם במערב כביצה תרומה נימא כן דתרומה כמאן דאיתא והאיך כתבו התוס' דכבר נעשו חולין, שתי תשובות בדבר, חדא לפימש"כ הכ"מ דבלח בלח לא אמרי' טומאה כמאן דאיתא, ע"כ כאן דמיירי שכבר נטחן ונעשה קמח הא הוי לח בלח משא"כ התם דהגזירה הוא שמא יערב קב בקב ועוד, בעודנה תבואה קודם שנטחנה שאם יעשה כך הוי יבש ונחשב כמאן דאיתא, ועוד כיון דכמאן דאיתא אינו אלא מדרבנן כמש"כ התוס' לקמן אזלי' בספקו לקולא וא"כ כשנוטל ק"א ביצים מהתערובות כיון דאין הדבר ברור שיש שם כביצה תרומה, דאפשר דבמה שהרים הי' מהתרומה יותר לפי חשבון ונתמעטה התרומה באופן שעכשיו לאחר שנבללה אין בק"א ביצים כביצה מהתרומה, תלינן לקולא מספק, [ועי' פסחים (ט"ז.) וברש"י שם ד"ה טהור דבטומאה דרבנן אף ברה"י ספקו טהור] וזהו מה שכתבו דכיון שהוא חולין מה קפידא יש אם מטמא חולין, כלומר כיון דמה"ת הוא חולין אלא דרבנן דנוהו כמאן דאיתא, והיכא דהוי ספק אין חוששין, א"כ נחשב כמטמא חולין, ואתי שפיר:

(דף כ"ג) תוד"ה ואי אמרת הק' על רש"י שבא לדקדק דאין טומאה מעוררת טומאה ואין זה סוגית הש"ס שיבוא אביי להקשות ע"ע, ועוד דתיקשי לי' ממתני', ע"כ כתבו דטומאה מעוררת טומאה אפי' אם אינה כמאן דאיתא וא"צ לומר כמאן דאיתא רק למ"ד טהרה מעוררת טומאה, והנה, הסברא פשוטה דאי הוי כמאן דאיתא אפי' טהרה מעוררת כגון גבי