ראשית בכורים (בכורות) צח

האיסור ולא שיהי' בכחו עוד להפך את ההיתר לאיסור:

והנה הסוברים דבטע"כ נהפך היתר להיות איסור טעמייהו משום אהדרי' לאיסורא קמא ומדמין לה לגיזה ועבודה דפסולי המוקדשים אף דמתזבח דייקינן לה מ"מ לוקה משום דאהדרי' לאיסורא קמא כמש"כ התוס' חולין (צ"ט.) ובכ"ד, והנה הא דלוקין על הגזיזה והעבודה היינו טעמא דמתזבח ילפי' דלענין גיזה נשאר בקדושתו כבתחילה, כלומר זביחה התרתי לך ולא גיזה ועבודה כדמבואר בתוס' לעיל (ט"ו.) ד"ה ואהני ובדברינו שם עיי"ש, ומדמדמין טע"כ לגיזה ועבודה ע"כ ס"ל דגם שם נשאר האיסור הראשון היינו דמגיעולי מדין ילפי' דהיכא דנשאר טעם האיסור לא נתבטל ברוב וממילא נשאר האיסור כבתחילה ולוקין עליו כמו על גוף האיסור וכל זה רק היכא שהאיסור לא נתבטל עדיין מעולם אז נשאר האיסור כבתחילה, אבל אם האיסור כבר נתבטל בס' ונהפך להיות היתר, אלא דאנו באין לאוסרו משום דחוזר וניעור בזה לא שייך אהדרי' לאיסורא קמא, ואף דאסור מטעם דאין דיחוי באיסורין מ"מ אין לוקין עליו כיון דהוי חלות חדש ואהדרי' לאיסורא קמא שייך רק היכא דנשאר האיסור הראשון דומיא דגיזה ועבודה כנ"ל:

ואם כנים הדברים יש לפרש מש"כ הרמב"ם דבטל ואינו חוזר וניעור הוא רק לענין דשרי למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו, דאף דקי"ל דמכירה חוץ מדמי איסור שבו מועיל רק בנתערבה חבית של יי"נ בין החביות ולא בנתערב יין לתוך יין וכמש"פ הרמב"ם שם בה' כ"ט, אך כיון דטעם החילוק הוא דבנתערב חבית בין החביות, החביתין של היתר לא נהפכו להיות איסור ובכל מקום שהם היתר הם, רק דלא נודע לנו איזה הוא של היתר ולא נוכל להפריד האיסור מן ההיתר, [וכמש"כ התוס' לעיל (כ"ב.) ד"ה אבל] ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הוי כמפרידו מן ההיתר, דבלח בלח אף ההיתר נהפך להיות איסור, וכ"ז בתערובת לח בלח שלא נתבטל עדיין לעולם, אבל היכא שכבר נתבטל רק שניתוסף איסור אח"כ דחו"צ, כיון דבזה אין ההיתר נהפך להיות איסור כנ"ל שפיר יכול למכור חוץ מדמי איסור שבו דהוי כמפריד האיסור מן ההיתר, ואף דהרמב"ם פסק טע"כ דרבנן, מ"מ מדרבנן נהפך היתר להיות איסור, והחולקים על הרמב"ם וס"ל דאף לענין הנאה אמרי' חו"נ סבירא להו דאף היכא דחו"נ נהפך היתר להיות איסור ואף שכבר נתבטל מ"מ חוזר וניעור לא חשוב חלות חדש כדמבואר בתשו' הרשב"א הובא בב"י או"ח סי' תנ"ב דאין מגעילין ב' כלים אפי' בזה אחר זה אם אין במים כדי לבטל שניהם יחד דטעם כלי הראשון שנתבטל חו"צ, וקשה כיון דבתחילה נעשה היתר ע"י ביטול שוב הוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא, אע"כ כיון דחוזר לאיסור הראשון לא הוי חלות חדש, ועי' אגלי טל מלאכת דש ס"ק ל"ז אות ב' בהגה"ה:

אך יש לשדות בה נרגא דהא הטעם דנתערב יין ביין לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור הוא משום דבלח בלח כיון שאי אפשר להפרידו בפועל זה מזה אין לומר דמה שמוכר חוץ מדמי איסור נחשב כאילו מפריד האיסור מההיתר כדמבואר בפוסקים ועי' בשו"ע של הרב סי' תמ"ז ס"א, וטעם זה שייך אף היכא דהאיסור כבר נתבטל אלא שחוזר וניעור:

ע"כ נראה ליישב באופן אחר לפימש"כ הרא"ש פ' גיה"נ דטעם חוזר וניעור הוא משום דהוי כהוכר האיסור דאף שכבר נתבטל ונהפך להיות היתר מ"מ היכא דאח"כ הוכר האיסור אסור וצריך לסלקו ולהפרידו מן ההיתר ומה שהוכר ע"י טעמו הוי כהוכר ממשו עיי"ש מטעם זה אפשר דבחוזר וניעור אפי' בתערובת לח בלח יועיל מכירה חוץ מדמי איסור, כיון דעיקר האיסור הוא משים דמה שניכר בטעמו נחשב כאילו הוכר ממשו ע"כ אין להחמיר בו יותר מבהוכר ממשו וכיון דבהוכר ממשו היינו יבש ביבש הי' מועיל מכירה חוץ מדמי איסור אף כאן מועיל:

ודוגמא לזה מצינו בתוס' יבמות (י"ט:

) ד"ה ר"ש ולר"י נראה דאפי' ס"ל דיש זיקה ניחא דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת וכאן אם היתה נשואה היא עצמה היתה מותרת לר"ש עכ"ל עייש"ה, וכן מבואר בתוס' חולין (צ"ט:

) ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא, פי' שאינו אסור אלא מדרבנן, ולכאורה קשה אטו באיד"ר לי"ל לר"י מב"מ לא בטל, אע"כ הטעם דהא דאסרוהו רבנן הוי גזרה משום ציר בהמה וכיון שאם הי' מתערב כאן ציר בהמה הי' בטל דהוי מבשא"מ א"א לאסור בציר דגים יותר מאילו הי' ציר בהמה ממש:

ואף שמשטחיות לשון הרמב"ם לא משמע כן, אך כיון שהלח"מ פתח לן פתחא לפרש את דבריו רק לענין הנאה ולא לענין שתי' אף דהרמב"ם סתמא קאמר הרהבתי עוז בנפשי לפרש דעל מכירה חוץ מדמי איסור קאי וכל פטפוטי דאורייתא טבין:

תוד"ה ותירום וכו' וי"ל דהבבלי והירושלמי חולקין, עי' שיטמ"ק אות ל"ב שהתלמוד שלנו סובר דאע"ג שאסורה באכילה כדין תרומה טמאה מ"מ לא שרפינן לה מאחר שמן הדין היא טהורה מטעם דיש עלי' גם דין תרומה טהורה ואע"ג דמן התורה כולה בטלה בחולין מ"מ מספקינן לה בתרומה וגם טהורה היא הילכך לא תשרף שלא יבוא לשרוף תרומה טהורה והוי כתרומה תלוי' דאסור לשורפה עכ"ל עיי"ש:

אע"ג דלכאורה ממ"נ יהא מותר לשורפן דמעיקר הדין אינו תרומה כלל דכבר נתבטלה באחד ומאה אלא דלחומרא הטילו עלי' דין תרומה ואמרו שהסאה שעלתה הרי היא כהסאה שנפלה ואם היא אותה סאה הרי היא טמאה ג"כ דהא תרומה טמאה נפלה, אך בזה אנו אוחזין את החבל בשני ראשין ואזלי לחומרא מכל צד, ועי' דוגמא לזה בכ"מ פ"א מה' פסוהמ"ק ה"ג עמש"כ הרמב"ם שאין מחשבת קטן מחשבה להקל אלא להחמיר שאם שחט קטן קדשים במחשבת פיגול הוי מחשבה והזבח פיגול עיי"ש, ולכאורה כיון שאין לו מחשבה הרי אינה שחיטת קדשים ולא הוי פיגול הרי תפס דאזלי' לחומרא אף דהוי תרתי דסתרי עייש"ה, ומה שמדמה לה השטמ"ק לתרומה תלוי' הוא עפ"י המבואר בכ"מ דכל ספק יש בו משני הצדדים, ודו"ק:

והנה בתרומה טהורה כ"ע מודי דאסור לשורפה ועי' פ"ח דשביעית מ"ה קל מהן שביעית שנתנה להדלקת הנר, ובר"ש שם שבא להוציא תרומה טהורה כדאיתא בירושלמי והא דבתוס' פסחים (י"ג.) ד"ה ושורפין נראה כמסתפקין בזה היינו אי עובר בזה אעשה דמשמרת תרומותי אבל הא פשיטא דלכתחילה לא ישרוף אם ראוי' לאכילה משום ביטול מצות אכילת תרומה, ואכמ"ל:

ברש"י למאה חולין טהורין שלא הוכשרו עדיין, משמע דאם הוכשרו אין הביטול מועיל משום דאף הטהורים נטמאו, והא דלקמן נבלה בטלה בשחוטה דמהני הביטול אף לענין טומאה יהי' מוכרח לומר דהתם מועיל רק לבטל טומאת נבלה שהיא אב הטומאה אבל טומ"א