ראשית בכורים (בכורות) ק

מיעוט מים שבטל בציר אם נתוסף עוד מים הרי המים הטהורים נטמאו דזה הוי כב"א דיש בילה בדבר לח, ולא מבעיא לפי המבואר בתוס' לקמן דבנגע בב"א אף לענין מגע לא בטל, אלא אפי' לשיטת הר"י קורקוס שהביא הכ"מ דלענין מגע לעולם נחשב בזא"ז היינו רק בעלמא דאותו מקום שנוגע בזה אינו נוגע בזה משא"כ לענין מים כיון דיש בילה ומים מטמאים בכ"ש הרי אין לך מקום מהמים טהורין שאין הטמאים נוגעין בו, אך אי נימא כמאן דליתא, וצריך לעוררו בעי' שטומאה תעורר טומאה וז"פ:

ובנוגע לקו' התוס' על רש"י נ"ל דאף רש"י ז"ל ס"ל כן אלא דקו' אביי הוא כך דהנה רב דימי הביא סייעתא דאמרי' חו"נ ממתני' דסאה תרומה וכו' וע"ז השיב לו אביי דהתם שאני דטומאה מעוררת, וא"כ רב דימי דיליף משם דאף טהרה מעוררת ע"כ משום דתפס דאי הוי כמאן דליתא אף טומאה לא הי' בכחה לעורר אע"כ דהוי כמאן דאיתא וא"כ גם טהרה תעורר, וע"ז חזר אביי והק' דע"כ במתני' משום דטומאה מעוררת ולא משום דהוי כמאן דאיתא דאי הוי כמאן דאיתא אמאי אינו מטמא במשא:

ומה שפירש"י בד"ה ואי וכו' אלא כמאן דאיתא דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת, הפי' הוא כך, אי אמרת דמה שמצינו במשנה דתרומות דטומאה מעוררת אין הסיבה משום דהוי טומאה אלא דנחשב כמאן דאיתא א"כ אמאי אינו מטמא במשא, ובזה ניחא מה שפירש"י אי משכחת טומאה אחרינא מצטרפת בהדה, ולא פי' מעוררת אותה, דלפי"ז אין הטעם מחמת התעוררות רק מחמת הצטרפות ודו"ק, ואף התוס' לא תפסו בהחלט כן בפירש"י אלא כתבו דמשמע כן, אבל באמת אף רש"י יפרש כפי' התוס' ואף שהלשון דחוק קצת ע"כ דחיק ומוקי אנפשי' הכי:

תוד"ה נבלה וכו' וקצת תימא כיון דחשיב הכא חיבור במרודד בקיסם מהאי טעמא דמטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא דמיא מההיא טעמא גופה תטמא במגע ויש לחלק עכ"ל:

לפי הנראה החילוק הוא דכשנימוח ונתערב הכל יחד הוי כמרודד דכמו דבמרודד ונתנו בקיסם הקיסם מצרפן ה"נ כאן אף שאין כזית מהנבלה במקום אחד השחוטה שביניהם מצרפן והוי חיבור הילכך מטמא במשא דהא נעשה כזית נבלה כשהוא מחובר יחד, אך לענין מגע אין חיבור זה מועיל כיון דבשר שחוטה מפסיק בנתיים, וכמש"כ הרמב"ן דהיכא דבעי' נגיעה אף מב"מ חוצץ א"כ ה"נ אף אי נימא דחשוב מב"מ דלענין מב"מ גבי חציצה אזלי' בתר עצם ולא בתר איכות [עי' בחידושי לעיל ד"ט.] מ"מ נגיעה ממש לא הוי דהא השחוטה שבנתים מפסקת בין חלקי הנבלה ולא חשוב שנגע בכזית נבלה אבל לענין משא שפיר נושא כזית דהשחוטה שבנתים מחברתן:

והנה מדברי התוס' כאן מבואר דאם לא הי' מרודד אף לענין מגע בב"א לא בטל מדרבנן דמגע בב"א דמיא למשא, אך דעת הר"י קורקס שהביא הכ"מ פ"א מה' אבות הטומאה דבמגע אף בב"א אינו מטמא, וכתב דהחילוק בין מגע למשא הוא דבמגע כיון שהטומאה ע"י נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפ"ע חשובה כל נגיעה באפי נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה והבשר הנוגע בזית זה אינו נוגע בזה וחשוב כנוגע וחוזר ונוגע אבל נושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים וכו' עיי"ש, ולכאורה אינו מובן הרי סוף סוף נגע אז בטומאה מ"ל ע"י מקום זה מ"ל ע"י מקום אחר, אך יש להסביר דברי מהרי"ק דהנה הבשר אינו גוף האדם כמש"כ בתניא פ' כ"ט דנקרא רק בשר אדם ואף שזה רק בצדיקים, אך אף בשאר בני אדם אין הבשר גוף האדם רק הנפש החיונית כמבואר בלקו"א שם, ועוד דהטומאה שמקבל הוא רק מחמת חלק הנשמה שיש לו מדחזי' דאין נכרי ובהמה מקבלין טומאה ומצד הבשר הרי הכל שוין אלא ע"כ דהטומאה מקבל נפש החיוני הישראלי, אך דע"י שנגע בשרו בהטומאה הטומאה מתפשטת על האדם והוי ענין רואין דרואין כאילו כל חיותו נגעה בהטומאה א"כ הכא שכבר נתבטלה חד בתרי אלא דרבנן החשיבוה כמאן דאיתא דזה הוי ג"כ ענין רואין ע"כ לגבי טומאת מגע לא שייך לומר כמאן דאיתא דהוי תרי רואין וב' רואין לא אמרי' כדאיתא בפ' עושין פסין (י"ט:

), משא"כ לענין משא שאין ענין רואין דהא נישא הדבר בכח חיותו דהיא עיקר האדם, ועפי"ז יש להבין מה שהכריח באבני נזר חיו"ד סי' ר"נ דהאצבע אינו עצם האדם כדמבואר ביומא דהממונה אמר להם הצביעו משום דאסור למנות את ישראל עיי"ש והיינו משום דעיקר האדם הוא נפש החיונית הישראלית דבזה חלוק משאר בע"ח ומדבר, וע"כ כשמונה אבר פרטי ואינו מונה את כל האדם לא נחשב מונה את עיקר האדם, וה"ה לענין טומאה לא נחשב שהאדם נגע בהטומאה אלא הוי גדר יד שהטומאה מתפשטת ע״י ע"כ שפיר נחשב ענין רואין וזה מדוקדק בלשון מהרי"ק עייש"ה ודו"ק, ועי' תוס' חולין (קכ"ד:

) ד"ה אין:

והנה לדעת הרי"ק ניחא הא דלענין אכילה בטל, אך לדעת התוס' קשה מ"ש ממגע בב"א, ואף שכתבו התוס' דכל אכילה דמיא למגע בזא"ז מ"מ קשה הא לענין ח"ש הוי בב"א, אך לפימש"כ הר"ש בפ"ב דמס' טביל יום דח"ש ע"י תערובות מותר אתי שפיר:

ועי' מג"א סי' תמ"ב סק"א דלענין ב"י מה"ת לא בטל לדעת הרמ"כ, ולכאורה הא בתוס' כאן מבואר דמה"ת בטל אף לענין משא וב"י לא עדיף ממשא, אך י"ל דכאן מה"ת בטל ונהפך להיות היתר לגמרי משא"כ התם בנידון המג"א אסור מה"ת משום טע"כ אלא דאין לוקין עליו להסוברים דעל טע"כ אין לוקין ושוב מועיל לצרף לענין ב"י אף לענין מלקות ומשכחת לה בקנה חמץ כזה בפסח וכמש"פ הרמב"ם דלוקה:

והנה הכ"מ שם הק' על הרמב"ם דגבי נבלה שנתערבה בשחוטה פסק דמטמאה במשא וגבי בהמה ששפעה חררת דם פסק דאף במשא אינה מטמאה, ותירץ בשם הרי"ק דחררת דם שאני שנתערבה ונימוחה משא"כ בנבלה דקיימא באפי נפשה עי"ש [וצ"ל כיון דבגמרא סלקא בקושיא ולא בתיובתא כל קושיא יש לה תירוץ]:

ולפענ"ד נראה ליישב דהנה בש"ס נזיר (ד"נ.) בעא מיני' אביי מרבה יש נצל בבהמה או אין נצל ופירשו התוס' כזית מן הנבלה שנרקב מאליו ונימוח מי מטמא במגע ובמשא ומסיק שם דהאיבעיא הוא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב ונצל אכתי חזיא לכלב ומטמא או דילמא נצל לא חשוב כבשר עיי"ש, והרמב"ם בפ"א מאה"ט הי"ג כתב דנצל הוי ספק אם מטמא בכזית, וא"כ גבי בהמה ששפעה חררת דם שהנבלה נימוחה ונתערבה בדם ונתבטלה ודאי אינו מטמא במשא דהא, מה"ת כבר נתבטלה. אלא דמדרבנן חשובה כמאן דאיתא, וכל זה רק בנבלה שנתערבה בשחוטה כיון דלולא התערובות מטמא מן התורה א"כ אף