ראשית בכורים (בכורות) צז

אינו מתכשר, דאם אתה אומר שהמקוה מתכשרת הרי אינו עושה פעולת ביטול בלבד רק ביטול וצירוף וזה לא יתכן עיי"ש, בשינוי לשון קצת, נמצא לפי"ז דבמקוה שלימה המ"פ שנפלו לתוכה מתכשרין מטעם רוב, וכל זמן דאיכא רוב כשרין המקוה כשרה, רק דרוב זה אינו מועיל אלא היכא דבשעת נפילה היתה המקוה כשרה בלעדם:

ולפי"ז מובן מש"כ התוס' כאן דעד רובו לא אמרי' חו"נ דכיון שהמקוה היתה שלימה קודם שנתן הסאה הראשונה לתוכה, הסאה מ"פ שנתן לתוכה, נכשר מטעם ביטול ברוב, ע"כ בנתן סאה ונטל סאה כל דאכתי איכא רוב כשרין כשרה המקוה, רק אם נתמעט מרוב אז הביטול חו"נ, וז"פ וברור:

באו"ד ומיהו אין משם ראי' כ"כ דהתם צריך להרים, עי' רא"ש פ' גיה"נ סי' ל"ז ותה"ד סי' נ"ד:

באו"ד ועוד אשכחן בפ' הנודר מן הירק דריו"ח אית לי' אפי' גידולי היתר מעלין את האיסור, מבואר דעת התוס' דאי קמא קמא בטל נתבטלו הגידולין של היתר קמא קמא בתוך העיקר של האיסור, וקשה הא כתבו התוס' לעיל ד"ה אבל דהיינו טעמא דאמרי' סלק את מינו כאילו אינו, דאין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב ואי אפשר להבדילו אבל בכל מקום שישנו היתר הוא עיי"ש, הרי דהיתר שנתערב באיסור אף באופן שאין בכח ההיתר לבטל האיסור כגון לר"י דמב"מ לא בטל או אם האיסור הוא הרוב מ"מ ההיתר לא נתבטל בתוך האיסור ואינו נהפך להיות איסור, וכ"כ הר"ן בנדרים (נ"ט) דאין דרכו של היתר להתבטל, וכ"כ הריטב"א ע"ז (ע"ג.) עיי"ש, ועי' בס' מנחת כהן שער התערובות פ"א, וא"כ איך הוכיחו התוס' מהא דגידולי היתר מעלין את האיסור דלא אמרי' קמא קמא בטל הרי התם לא שייך ביטול כלל וי"ל דבצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו אם הגידולין מתבטלין בהעיקר לא חשוב היתר באיסור רק איסור באיסור, דבגידולין ג"כ יש צד איסור היינו איסור טבל וטבל אף לכהן אסור, משא"כ העיקר שהוא תרומה מותר לכהן, וכן מבואר בר"ן נדרים (נ"ז:

) ד"ה בצל, דהא דגידולין מבטלין את העיקר היינו רק לענין שיהי' מותר לזר באכילת ארעי, אבל לענין זה גרע עוד טפי שאכילת קבע אף לכהן יאסר, נמצא דהוי ביטול איסור באיסור, וקימ"ל איסורין מבטלין זא"ז, ואף דעכשיו הגידולין עדיין היתר הם, מ"מ יש בהם צד איסור לכשיתלשו ויקבעו, ודמיא להא דצמר רחלים בטל בצמר גמלים, וכן בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דחשוב ג"כ איסור באיסור מה"ט דפירות שביעית פטורין מתרו"מ:

באו"ד, ומיהו אין משם שום קושיא לפי"מ שרגיל ר"ת לחלק בין היתר דגדל בלי הפסק להיכא דאיכא הפסק וכו', יש להסביר עפ"י המבואר במהרש"א חולין (ד"ח.) דכל חלות צריך זמן כ"ש לחלות הדבר, וא"כ כשגדל בלי הפסק לא שייך ביטול משום דקודם חלות הביטול נתוסף עוד איסור שאתה צריך לבטלו ולא נהפך להיות היתר לעולם:

אך בר"ן ע"ז (ע"ג.) בהא דמחלק הש"ס בין צירצור קטן לחבית גדולה מבואר שאין החילוק מפני שזה נופל בלי הפסק, רק דבחבית גדולה הטעם כיון דעומד להתערב הוי כאילו כבר מעורב, אך בצירצור קטן כיון דלאו אורח ארעא לא חשוב כמעורב עייש"ה, ולכאורה אין מובן החילוק דאם נחשב כאילו כבר מעורב מחמת עומד כיון דהוי עומד דממילא דבזה כו"ע ס"ל כל העומד וכו', א"כ גם בצירצור קטן נימא הכי, ומה בכך דלאו אורחא:

אך יש לבאר דברי הר"ן עפי"ד הריטב"א סוכה (ד"ד.) גבי כו"כ ובטלן דהיינו טעמא דלא הוי ביטול כיון דלאו אורחא לבטלן חיישינן שמא ימלך מביטולו עייש"ה, וה"ה בזה דבחבית גדולה נחשב כאלו כבר נפל הכל לבור מטעם עומד דממילא, אבל בצירצור קטן כיון דלאו אורחא לשפוך ע"כ אמרי' שמא ימלך ויפסיק השפיכה באמנע הילכך לא חשוב כמעורב:

באו"ד וההיא דריו"ח דע"ז (ע"ג.) דקאמר ראשון ראשון בטל היינו כל זמן שיש בהיתר ס' על האיסור וכו', תורף דבריהם, דהחילוק שבין יין נסך לשאר איסורים בנפל איסורא לגו היתירא הוא משום דבשאר איסורים אפי' נפל בפעם אחת עד ס' נתבטל, וביי"נ החמירו שאם נפל בפעם אחת עד ס' בצמצום סור, רק אם נפל מעט מעט אז קמא קמא בטל, ואף לכאורה כיון דסו"ס יש ס' בהיתר נגד האיסור מאי איכפת לן במה שנפל בפעם אחת עד ס', אך לחומר יי"נ החמירו בתערובות כזה, שאם הי' מוסיף עוד משהו יאסר מדינא, וכדמצינו בשבת (צ"ד:

) גבי תולש סימני טומאה אחת משלש ר"נ אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה עיי"ש, דאף דנשארה הטומאה מ"מ חייב במה שצימצם עד לכשיעור, אליבא דר"נ, הרי דמצינו סברא כזו בש"ם, [ועי' תה"ד סי' מ"ח שהשתמש בסברא זו לענין תפילין]:

באו"ד ושמא דוקא יי"נ אבל טבל אינו בטל בשום ענין במינו או שמא יי"נ בטל ומינה שמעינן דכ"ש טבל ולרבותא נקטי' עכ"ל, לא זכיתי להבין איך אפשר לחלק גבי טבל בין איסורא לגו התירא להתירא לגו איסורא, בשלמא לגבי יי"נ דהטעם שאינו בטל הוא משום חומר האיסור י"ל דלא החמירו רק בנפל התירא לגו איסורא וכטעמו של הר"ן בע"ז שם דמה שהוא במקומו חשוב, אבל בטבל דלא בטיל משום דהוי דבר שיל"מ או משום דכהתירו כך איסורו מאי נ"מ בין נפל איסור לגו התירא או להיפך הא דשיל"מ דלא בטיל הוא אפי' באיסורא לגו התירא, ואף לפי הטעם דכהתירו כך איסורו קשה לחלק, וצ"ע כעת:

עי' רמב"ם פט"ז מה' מ"א הכ"ח דביי"נ איסורא לגו התירא קמא קמא בטל ואינו חו"נ, וקשה מכל המקומות שהקשו התוס' כאן, וכבר עמד בזה הלח"מ שם, וכתב דמש"פ הרמב"ם ראשון ראשון בטל היינו רק להתירו בהנאה אבל בשתי' אסור אעפ"י שהרא"ש ז"ל כתב בפסקיו שאין לחלק בכך מ"מ אפשר דעתו של רבינו הי' כך עכ"ל הלח"מ שם עיי"ש וצריך להבין דעתו בזה ממנ"פ אי אמרינן חו"נ אפי' בהנאה ליתסר ואי לא אמרי' חו"נ אף בשתי' יהי' מותר וכמש"כ הרא"ש דלא מצינו ביטול לחצאין:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלאו בכל הנאות מיירי אלא לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו והטעם בזה, דהנה יש להסתפק לשיטת ר"ת וסייעתו דבטעם כעיקר נהפך היתר להיות איסור ולוקין על כזית היתר שיש בו טעם איסור (ועי' רש"י פסחים (מ"ד:

)] איך הדין אם האיסור כבר נתבטל בס' ואח"כ נתוסף איסור דחו"נ אם גם בזה נהפך ההיתר להיות איסור ולוקין או דילמא אף דחוזר וניעור ונאסר מה"ת [בין לטעמו של הרמב"ן דחו"נ הוא משום דאין דיחוי באיסורין ובין לטעמו של הרא"ש דהוי כהוכר האיסור] מ"מ ההיתר לא נהפך להיות איסור ומועיל רק לעורר את