ראשית בכורים (בכורות) צו

דמגע ביה"ס הוי נגיעה ור"י דפליג עלי' ס"ל דלא שמה נגיעה כדקימ"ל להלכה כר' יוסי, אלא ע"כ תפס הש"ס כאן דבמים לא נחשב מגע ביה"ס דנחשב כאילו חלקי המים מופרדין זה מזה, [ולא דמי לאוכלין דלא חשיבי כמאן דמפרתי אלא היכא דעומד לקצוץ כדמבואר בחולין (ע"ג) ובתוס' שם עיי"ש] והטעם אפשר משים דנראין מקצה אל קצה וכדמצינו חילוק זה בשבת (ד"ק.) דפירות מבטלי מחיצה ומים אינם מבטלין משום שהמחיצה נראית עי' רשב"א שם, ועי' שבת (ט"ז:

) הואיל ונראה תוכו כברו ופירש"י דלא חשוב גב אלא תוך וא"כ אתי שפיר מה דפירש"י כאן שהציר מקבל טומאה מחמת המים, פירוש דאחר שנתבטל ונהפך להיות מים מקבל טומאה המים שנטמאו כבר:

תוד"ה בטילי ברובא ואפי' היו מחצה על מחצה מ"מ מטעם דלא בטיל סלקא להו השקה, יש לחקור לפי"מ דקימ"ל יש בילה בדבר לח כשנתערב מחצה על מחצה ואין אחד מבטל את חברו, מהו נחשב אם דנין אותו כאילו אינו לא מים ולא ציר, או דילמא דנין אותו שהוא מים וציר [דוגמא למה דפליגי בהך דאנדרוגינוס ברי', אי הוא ברי' מפאת שאינו לא זכר ולא נקבה, או משים דנחשב זכר ונקבה דפתיכי בי' ב' הכוחות, עי' בחידושי לפ' על אלו מימין (מ"ב:

)], והאיך שיהי' קשה, אם נתפוס שאינו לא מים ולא ציר האיך מועיל השקה הא השקה אינו מועיל רק למים, ואם נתפוס שהיא שניהם, יש להעיר לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' ק"ט דמומר יש בי שני הדינים דינו כישראל דאי קדיש בת ישראל מקודשת, וכן לכמה דברים אעפ"י שחטא ישראל הוא, ודינו כגוי לכמה דברים, כללו של דבר דנין אותו לכל הדברים להחמיר, ולא מטעם ספק אלא שהוא גוי מחמת מעשיו וישראל מתולדתו, ע"כ יש בו חומרי זה וזה עייש"ה, וא"כ ה"ה כאן כיון דיש עליהם תורת ציר ותורת מים, כשנטמא נימא שהוא מים ומקבל טומאה, וכשבא להשיקו נימא שהוא ציר ולא סלקא לי' השקה, [ועי' רש"י לקמן (כ"ג:

) ד"ה ציר טהור מבואר דבמחצה ע"מ לא סלקא השקה, ולפי הנראה טעמו כנ"ל, אך דברי התוס' צריכין ביאור]:

ואין לחלק דהתם ליכא ממנ"פ דכשדנין ד"מ לענין שחיטה אמרי' שהוא נכרי, וכשדנין לענין קדושין אמרי' שהוא ישראל, משא"כ הכא שהוא באותו הדבר עצמו, דבשעה שמשיקו אמרי' ממנ"פ אם הוא מים הרי מועיל השקה ואם הוא ציר הרי אינו צריך, הא ליתא דממנ"פ שייך אף בב' דברים התלויים זב"ז כדמצינו בר"פ אלו טרפות ובכ"ד לענין שדרה וגולגולת דהמחמיר בשניהם הוי כסיל בחושך הולך, וא"כ לכאורה האיך עבדי' במומר תרי חומרא דסתרי אהדדי, אלא ע"כ דבזה לא נחשב סתירה כיון דהוא באמת שניהם ולא מצד ספק, אלא מחמת ודאי דדנין בו דין שני בני אדם נכרי וישראל, וה"ה כאן יקבל טומאה כמים, ולא יועיל השקה כציר *):

אך י"ל כיון דכאן נוגע רק למידי דרבנן אין להחמיר תרי חומרא דסתרי אהדדי, כמש"כ הרמב"ן במלחמות ריש ביצה אהא דאמרי' שם (די"ח:

) הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, דכל מידות חכמים כך הוא לגזור דבר ולא חצי דבר עייש"ה, ועי' פסחים (ד"ב:

) אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואמרת לי את חמץ דאורייתא וברש"י שם ודו"ק, ע"כ במחצה על מחצה מועלת השקה ממנ"פ:

או י"ל עפימש"כ התוס' חולין (כ"ח:

) בשם הרר"ש דכל היכא דרק הצמצום אסור לא חששו לכך דזה אינו מצוי, וה"ה כאן במע"מ אין חוששין לצמצום דכשמשיקן מותר ממנ"פ אי המים רוב נטהר בהשקה, ואי הציר רוב א"צ השקה, מאי אמרת שמא הם שוין בצמצום, לזה לא חיישינן, אך מלשון התוס' משמע דאפי' הם מע"מ בצמצום סלקא השקה ע"כ מחוורתא כנ"ל (שם ע"ב), תוד"ה יתיב וי"ל דהכא משמי' דר"ל והתם משמי' דריו"ח וכו', משמע דר"ל אית לי' חוזר וניעור וריו"ח לית לי', והנה לפי מש"כ הריטב"א ע"ז (ע"ג) בשם הרמב"ן דטעם חו"נ משום דאין דיחוי באיסורין, ובמנחות (נ"ד.) מבואר דר"ל ס"ל יש דיחוי באיסורין וריו"ח ס"ל אין דיחוי, וקשה דר"ל אדר"ל ודר' יוחנן אדריו"ח:

אמנם הרמב"ן בע"ז שם העלה דהך דרב דימי נדחה ומעולם לא אמר ריו"ח הכי עיי"ש, וא"כ דריו"ח אדריו"ח לא קשה דריו"ח ס"ל באמת חוזר וניעור, [ורב דימי מוקי הך מחלוקת דמנחות באופן אחר דלא פליגי בדיחוי באיסורין] אך דר"ל אדר"ל אכתי קשה, דכאן ס"ל חו"נ ושם ס"ל יש דיחוי באיסורין:

ויש ליישב קצת עפי"ד האו"ה הובא בש"ך יו"ד סי' צ"ח בטעם דדשיל"מ בטל באינו מינו משום דאין ההיתר נקרא על שמו עיי"ש, וה"ה בזה דבהך דמנחות (נ"ד.) בנצטמק ועמד על פחות מכשיעור לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת הרי האיסור אינו בעולם כלל, והח"ש הנשאר, ההיתר הוא מצד עצמו ונקרא על שמו הילכך שוב אינו חוזר וניעור, משא"כ כאן דההיתר הי' מחמת שנתבטל באינו מינו הרי האיסור לא קיבל שם היתר דאין ההיתר נקרא על שמו אלא דהוי כישן מפני שההיתר רבה עליו ע"כ כשנתוסף עוד איסור חוזר וניעור משנתו, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:

באו"ד, ומילתא דפשיטא הוא בכל הש"ס דאיסור מעורר איסור, ובפ' הערל נמי אמרי' דנתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו אבל יתר ממנו לא, לכאורה אי אמרי' שם חו"נ אמאי אין המקוה נפסלת תיכף משנתן סאה ונטל סאה הראשונה, דהא עכשיו ליכא מ' סאה כשרין אלא בצירוף השאובין או המ"פ, ואילו היתה המקוה חסרה מתחילה והשלימה במ"פ היתה פסולה, גם עכשיו תחזור לפסולה:

אך הנכון בזה עפי"מ שביאר באבני נזר או"ח סי' תפ"ג הטעם דבמקוה חסרה אין השאובין בטלין להשלים לכשיעור, דלעולם אין ביטול מועיל רק לענין שהמתבטל יקבל דינו של המבטל שהי' לו קודם שנפל המתבטל לתוכו, הילכך היכא דבהמקוה הי' בה שיעור מ' סאה קודם שנפלו השאובין לתוכה כיון שהמבטל בפ"ע הי' כשר לטבול בתוכו, אז גם השאובין שנפלו לתוכה מתכשרין דמקבלין דינו של המבטל, אבל אם המקוה היתה חסרה ולא היתה ראוי' להכשיר אז גם המתבטל *) הגה"ה ומש"כ הה"מ בפ"ג מה' גירושין דאם קידש אשה בהיותו ישראל יכול לגרשה כשנעשה מומר ולא אולי' לחומרא כבר כתבתי הטעם במ"א דהתם מועיל מכח שני הצדדים אם הוא ישראל הוי גט ואם הוא נכרי מועיל פרישה, כדאיתא בירושלמי ריש קדושין וברמב"ם ה' מלכים דבב"נ ההיתר הוא משעה שפורשין זה מזה, ע"כ הגה"ה: