ראשית בכורים (בכורות) צה

דאף שבעצם הוא טמא מ"מ כיון שלא יצויר שיטמא אחרים אין עליו שם טומאה [ועי' ר"ן ביצה (ל"א:

) גבי בית שהיא מלא פירות ונפחת דכיון שהפירות מצד עצמן ראויין רק שד"א גורם שא"א ליהנות מהם מפני שאסור לפחות הבנין אינו חשיב מוקצה ויש לחלק בין הנושאים] מ"מ אין מזה סתירה לדברי המלמ"ל דאף שאין שם טומאה עליו רק שם פסול אעפי"כ שייך ענין ביטול, כיון דגוף הולד שם פסול עליו והדם שנימוק בתוכו אין עליו שם פסול הוי מבשא"מ באיכות ובטל הולד בהדם, ועדיפא מינה מצינו בפ"ט דכלאים מ"א דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה מותר לערבן בפשתן משום שכבר נתבטל צמר רחלים בצמר גמלים אם הרוב מן הגמלים, הרי דאף שצמר גמלים עם צמר רחלים הוי היתר בהיתר מ"מ שייך בו ביטול דכיון שצמר רחלים אסור עם פשתן וצמר גמלים מותר חשוב כאיסור בהיתר דצמר רחלים יש בו צד איסור וצמר גמלים אין בו צד איסור כלל וה"ה כאן דאף שאין על הולד עכשו שם טומאה משום דהוי טומאה בלועה, מ"מ הרי יש בו צד טומאה שראוי לטמא כשיצא לאויר העולם:

ועי' תשו' הר"ן סי' נ"ט שמדמה חמץ קודם הפסח להא דצמר רחלים בצמר גמלים דאף שעכשו שניהם היתר מ"מ החמץ יש בו צד איסור שאסור לאחר זמן, ובתשו' רעק"א סי' ל"ח הקשה עליו הא שאני צמר רחלים שעכשו שם איסור עליו לערבו בפשתן משא"כ בחמץ דעכשו לא יצויר בו איסור, וכן ראיתי בתשו' מהר"ח או"ז סי' ר"י [אינו כעת תח"י ודעת הר"ן ע"כ דאף מה שאסור לאחר זמן חשיב צד איסור, וכן מפורש בס' תמים דעים להראב"ד סי' ל״ו עיי"ש, וכמש"כ לענין דשיל"מ דמפני שיהי' מותר לאח"ז חשיב צד היתר ה"ה להיפוך דמה שאסור לאח"ז נחשב מעכשו צד איסור, אמנם אף לשיטת מהר"ח אור זרוע ורעק"א הנ"ל אתי שפיר כאן, דבזה אף עכשו יצויר שיטמא אם יחתכו את הבהמה ויוציאו העובר:

והנה לכאורה תירוצו של המלמ"ל מספיק רק לתרץ הא דבטל לענין טומאה דהטומאה ישנה אף בפנים קודם שנימוק ולא נולדה בתערובות, אבל אכתי קשה האיך נתבטל לענין קדושת בכורה הא קדושת בכורה לא הי' בפנים דבכור אינו קדוש עד שיצא לאויר העולם ואז הוי בתערובות דלא שייך ביטול, [ובאמת אף לענין קדושת בכורה נתבטל כדמבואר בגמ' וכדמפורש בתוס' ד"ה בהמה עיי"ש]:

אמנם לפי"ד תשו' הר"ן הנ"ל שמדמה חמץ לפני הפסח לצמר רחלים, מפני שחמץ יש בו צד איסור לאחר זמן אתי שפיר דהולד יש בו צד קדושה משום שיהי' קדוש לכשיולד, אך לפי"ד מהר"ח או"ז ורעק"א הנ"ל שתפסו דכל שאין בו צד איסור עכשו חשיב היתר בהיתר א"כ קשה האיך נתבטל לענין קדושה הרי כשהי' במעי אמו לא הי' בו צד קדושה כלל ושוב הוי נולד בתערובות, [ואף לשיטת הר"ן יש לחלק בין חמץ דאינו אלא מחוסר זמן לחלות האיסור, לבכור דמחוסר זמן ולידה כמש"כ הרשב"א גיטין (פ"ה.) לחלק בין חוץ מקדושי קטן לחוץ מן הנולדים עייש"ה]:

אך י"ל כיון דקימ"ל דבכור בזמן המקדש אסור להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם, וברמב"ם פ"ב מה' בכורות מבואר הטעם מפני שעומד לחול עליו קדושה, הרי אף קודם שיצא יש בו צד קדושה, ואף אם איסור זה הוא רק מדרבנן. מ"מ אפשר דמועיל שיתבטל מה"ת דהקדושה שהטילו עליו חכמים מועיל שיחשב אינו מינו מה"ת כדמצינו בכ"ד, [עי' פי"ב דפרה מחליקין היו לפני חלון של רבם וכו' מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין, ובר"ש שם דרבותא נקט דאעפ"י שהזה על ספק טומאה בר"ה שאינו צריך הזאה מה"ת מ"מ חשיב נעשית מצותו עיי"ש, וכ"מ במנחות (ע"ב.) קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל וכו' מ"ט קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה, ולכאורה הא מצוה של בית האבל אינה אלא מדרבנן ואיסור הקצירה היא מה"ת, אך הטעם בזה דמצוה דרבנן אעפ"י שאין עלי' שם מצוה מה"ת מ"מ הצורך של עשייתה הוא מה"ת דמה"ת צריך לקיים דברי חכמים דכתיב לא תסור וגו' כמבואר בלח"מ פ"א מה' ממרים ה"א בשם מבי"ט עיי"ש ובחידושי במ"א ביארתי הדברים באר היטב אכמ"ל, וה"ה כאן דנחשב אינו מינו מה"ת, ואין להשיב מהך דפ' ערבי פסחים (קט"ו.) דמרור דרבנן נחשב כדבר הרשות לגבי מצה, שאני התם כשדנין נגד מצוה של תורה דהרי שם מצוה אין עלי' מה"ת, ועי' ר"ן פ' ראוהו ב"ד דמתעסק להוציא את התינוקות חשוב מינו אף שאינו אלא מדרבנן, משא"כ בהך דמנחות ודמס' פרה דדנין לענין צורך, וכן בנ"ד שדנין לענין דבר הרשות נחשב אינו מינו מה"ת ודו"ק היטב]:

עוי"ל כיון דלענין טומאה מתבטל משום דלגבי טומאה חשיב מבשא"מ, שוב בטל אף לענין הקדושה, או מטעם מיגו דמועיל הביטול לענין זה מועיל אף לענין זה, או משום דגוף החתיכות חשיבי מחולקין באיכות כיון דלענין טומאה הם חלוקין:

ודרך אגב אמרתי ליישב גם קושי' השני' של המלמ"ל על חכמי אשכנז, הב"ח והט"ז והש"ך יו"ד סי' י"ד שכתבו דחלב של אבר היוצא בטל בחלב של שאר אברים אם פשיטא לן דיש ס', והק' המלמ"ל הא הוי נולד בתערובות:

ולפענ"ד אפי אי נימא דכל אחד מהאברים מוליד דם והדם מתקבץ למקום אחד ושם נעכר ונעשה חלב שפיר שייך בי' ביטול דאף דבשעה שנתערבו יחד אסורין כולם מ"מ אין איסורן שוה דדם של כל הגוף יש בו צד היתר לאחר שיתהפך לחלב אבל דם של אבר היוצא ישאר לעולם באיסורו, וכמש"כ בתשו' הר"ן הנ"ל דחמץ קודם הפסח בטל דאף דעכשו שניהם היתר מ"מ חשיב שינוי המינים משום דחמץ יאסר לאחר זמן ה"ה בזה וז"פ:

בגמ' הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור פירש"י ממנ"פ דודאי מים מעורבין בו ואי מיא רובא ובטל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים וכו', הנה מדלא פירש"י שהציר מקבל טומאה מחמת שנעשה מים אלא מקבל טומאה מחמת המים, משמע שהציר נטמא ע"י שנגע במים, וזה אינו מובן לכאורה דבשעה שנתערב הציר במים ונגעו בו אכתי ציר הוא דלאו בר קבולי טומאה, ואח"כ כשנהפך למים שוב ליכא נגיעה:

אך י"ל דרש"י לטעמו שפירש בפסחים (י"ח.) גבי פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעי' דנטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהם נוגעין בעצמן וכי אזיל שם מי חטאת מהם הוי משקין שנגעו במי חטאת עיי"ש, הרי תפס דבמים לא שייך מגע בית הסתרים ואין לומר דשם קאי אליבא דר"מ דס"ל מגע ביה"ס שמה נגיעה דא"כ מאי מקשה הש"ס שם על ר"י שאמר בטלו במעי', נהי דטומאה חמורה לא מטמאי טומאה קלה מיהו נטמאו ולמ"ל לתרץ משום דהוי משקה סרוח נימא דר"י ס"ל מגע ביה"ס לא הוי מגע ומה גם דת"ק דר"י דפרה ששתתה מי חטאת הוא ר"מ כמש"כ התוסיו"ט פ"ט דפרה מ"ה בשם תשו' הגאונים וא"כ אתי שפיר דר"מ לטעמו