ראשית בכורים (בכורות) צד

לאח"ז אלא דמ"מ הקדושה הוא קדושה קלושה דהא אף בשחוטי חוץ כה"ג אינו בכרת אלא בלאו גרידא:

בגמ' התם במוכר תלא רחמנא הכא בלוקח תליא מילתא, פירש"י התם במוכר תליא כדאמרי' בחולין יום המיוחד טעון כרוז, הכא בלוקח תליא דכתיב בבקרך ובצאנך, יש לדקדק למ"ל האי טעמא ת"ל כיון דלא כתיב קרא שתלוי במוכר כדכתיב התם:

ואולי כמו דהתם הוי כאילו כתיב לא תשחיטו כדפירש"י שם, ה"ה בהקדש עיקר האיסור אינו פעולת האדם, אלא מכח הנפעל שההקדש לא יבוא לידי חילול, וכדמוכח ברש"י לקמן (ל"ה.) ד"ה דאי [עי' מש"כ שם] וסד"א דמוטל על המוכר כמו על הלוקח הילכך איצטריך למילף מבקרך וצאנך תקדיש [והפי' של תקדיש הוא להיות שומר את הקדושה שלא תבוא לידי חילול, דהא דבכור מצוה להקדישו ילפי' מקרא דהזכר תקדיש עי' ערכין (כ"ט)] דבלוקח תליא מילתא, ואכתי צ"ע:

ברש"י ד"ה הרי זו תקבר, החררה דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר הי' שנימוק וקדוש בבכורה ביציאתו, ולכאורה קשה הא הקבורה אינה מחמת חשש שמא הולד זכר דאין חוששין לזה, כיון דאיכא רובא שאין קדוש בבכורה דהיינו מחצה נקבות ומיעוט נדמה, כדאיתא בפ' בהמה המקשה (ע"ז) דמה"ט המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים, והא דבהפילה חררת דם תקבר הוא מטעם אחר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה וכמש"כ התוס' כאן:

והנלפענ"ד דכוונת רש"י ז"ל דמה שאמרו שתקבר כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה זהו רק מפני שאם הי' הולד זכר הי' צריך קבורה מן הדין משום שאף נפל קדוש בבכורה ע"כ אף בזה שלא נודע אם הוא זכר שפיר תקנו שיקבר ויש מקום לתקנה זו, אבל אם הי' הדין שאף זכר אינו קדוש ואינו צריך קבורה מעיקר הדין לא הי' מקום לתקן כאן שתקבר ולא הי' שום תועלת בתקנה זו, דאין שום הוראה ממה שנקבר שהשני אינו בכור והיו אומרין העולם שהקבורה מטעם אחר הוא, וזהו שפירש"י דכיון שזכר קדוש בבכורה ביציאתו יש מקום לתקנה זו, ועי' באור זרוע ה' בכורות סי' תצ"ג שהבין בדברי רש"י ז"ל דהא דהבא אחריו פטור מן הבכורה היינו שאינו בכור ודאי אבל ספק בכור הוי וירעה עד שיסתאב והטעם משום דראשון ספק זכר, וקשה טובא אפי' אינו זכר מ"מ הבא אחריו אינו בכור וצע"ג ומצוה ליישב:

(שם) בגמ' של אשה כשל שתי של בהמה כשל ערב, הנה רש"י והראב"ד והרמב"ן מפרשים דגם של בהמה מיירי לענין טומאה בלועה, אך הרמב"ם מפרש דשל בהמה מיירי לענין בכור כמש"כ בפ"ד מה' בכורות הי"ג דאין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה, ובפחות מזה השיעור לא נחשב פטר רחם לפטור הבא אחריו מן הבכורה, ועי' רמב"ן כאן שהשיג על הרמב"ם דא"כ אם הפילה שליא או חררת דם אמאי הבא אחריו פטור שמא לא הגדיל ראש כפיקה עיי"ש, ואולי הרמב"ם מפרש דבהפילה שליא או חררת דם מיירי רק כשהשליא או החררה גדולה כ"כ כמו ראש של פיקה, אבל בפחות מזה אף אי הוי ולד בפנים לא נחשב פטר רחם לפטור הבא אחריו, ומ"מ בולד גמור של קיימא פשיטא דאף שלא העגיל ראש כפיקה בשעת לידה חשיב פטר רחם וקדוש בבכורה, וכמש"כ בפי' ר"ג כאן דבכלו לו חדשיו לא בעי' העגיל ראש כפיקה עיי"ש:

(דף כ"ב ע"א) בגמ', בהמה גסה ששפעה חררת דם וכו' ופטורה מן הבכורה תני ר"ח אינה מטמאה לא במגע ולא במשא וכו' א"ר יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה, לכאורה קשה כיון דהולד נתבטל ברוב דם וגנונים קודם שיצא, [עי' שיטמ"ק כאן] הרי אין כאן לידה כלל ואמאי פטורה מן הבכורה:

וראיתי באבני נזר חאו"ח סי' נ"ו שהרגיש בזה וכתב דכשדנין נגד הולד שתלד אח"כ לא שייך ביטול עייש"ה, ואולי כוונתו ז"ל משום דלענין קדושת בכורה בעי' שיהי' בכור לכל דבר לזכרים ולרחמים ולולדות כדמבואר לעיל (י"ט) עייש"ה וכאן אף דהשני הוי בכור לרחמים, מ"מ בכור לולדות לא הוי, דהעובר שנימק ונתבטל בפנים קודם שיצא, הרי הי' עליו שם ולד קודם שנימוח ונתבטל, ואף דבשעה שיצא לאויר העולם לא הי' ולד מ"מ כיון שהי' עליו שם ולד שעה אחת בעודו במעי אמו שוב הבא אחריו אינו בכור לכל דבר, דאף במעי אמו שם ולד עליו כדמצינו בגמ' ולדות קדשים במעי אמן הם קדושין הרי דבמעי אמו נקרא ולד:

ואף דשם אם לא שייך רק אחר לידת הולד כדמבואר ברש"י מגילה (י"ג.) גבי ילדתה מתה אמה ולא נראית להקראות אם עיי"ש, ובס' אור חדש להמהר"ל [יעי' חי' רעק"א ליו"ד סי' פ"ז על הש"ך ס"ק י"ד שנסתפק בזה] ולפי הנראה הטעם משום דעובר ירך אמו ונחשב כאחד מאברי', [עי' גיטין כ"ג:

] וא"כ מה"ט נמי אין על העובר שם ולד, מ"מ אין מזה סתירה לדברינו דלפי הנראה זהו רק כשהולד בר קיימא דאז נחשב כירך אמו משום דחיותו תלוי באמו כדמבואר בערכין (ד"ז.) ונדה (מ"ד.) עיי"ש וע"כ לא נחשב דבר נפרד אלא כחלק מגופה, אבל כשהעובר אינו בר קיימא ואין לו חיות נחשב פרד מן האם אלא שמונח בתוכה כמאן דמונח בקופסא וע"כ שם ולד עליו, וגדולה מזו כתב הר"י מגא"ש ב"ב (קמ"ב.) דהא דאין זכי' לעובר זהו רק בבר קיימא אבל נפל כבר נוצר בו נשמה עיי"ש, ועי' נזיר (נ"א.) עובר במעי אשה הוי גלגלים או לא כיון דאמר מר עובר ירך אמו הילכך גופה היא ולא הוי גלגלים וכו' משמע לכאורה דאף כשהולד מת הוי ירך אמו, אך שאני התם דשניהם מתו יחד וכיון שהי' ירך אמו עד שעת מיתתה אף אח"כ נחשב כאחד מאברי' משא"כ בזה כשהיא חי' והולד מת בתוך מעי' דאז נידון בפני עצמו:

עי' מלמ"ל פ"ד מה' מטמאי משכב ומושב הי"ד שהביא דברי המרדכי בשם רבינו משולם דנולד בתערובות לא בטל ושהק' מפ' המפלת ותירץ דהולד הי' ניכר קודם שנימוח, והמלמ"ל הקשה הא גבי שליא נימוק הולד קודם שיצא וא"כ בא לעולם בתערובות, והעלה דעיקר החילוק הוא שכל דבר שמתחילת איסורו או טומאתו הי' מעורב לא שייך בי' ביטול והיינו ההיא דזב ויבמה משא"כ בשליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוק שייך בי' ביטול שהרי תחילת חלות טומאתו לא הי' מעורב, עיי"ש, [ג"ע שלא הביא ד' המרדכי פ' במה טומנין לענין גיגית]:

משמע מדבריו דהולד כשהוא בפנים אף שאי אפשר שיטמא דהא טומאה בלועה היא מ"מ שם טומאה עליו הילכך שייך אז ביטול כשנימוק בפנים, ועי' רש"י חולין (קכ"ו) את שאפשר ליגע טמא, פירש"י שם טומאה עליו, משמע דכשא"א ליגע אין שם טומאה עליו כלל, ולפי הנראה הטעם היא כמו דשלישי בתרומה ורביעי בקודש נקרא פסול ולא טמא, דאף שהוא טמא מ"מ כיון שאינו יכול לטמא אחרים אין שם טמא עליו, ה"ה בזה