ראשית בכורים (בכורות) צג

מקרה כנ"ל ועי' רש"י הוריות (י"ג.) ד"ה אמר ודו"ק:

והלום ראיתי דבר חידוש בנמו"י נדרים (ד"ל) בשם הריטב"א כ' בזה"ל דאיכא מיעוטא דמשתעי כלשון תורה וזה נדר סתם ושכח מה הוי דעתי' ר"מ סבר הלך אחר לשון בני אדם ולא חיישי' בהא למיעוטא ורבנן סברי אדרבא כיון דלשון תורה חיישי' למיעוטא עיי"ש והוא פלא דר"מ ורבנן הפכו שיטתם כאן:

ואולי י"ל דר"מ לטעמו אזיל דס"ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר (עי' ריש חולין) וע"כ כששכח על סמך איזה לשון נדר אמרי' דמסתמא לא נדר על סמך לשון תורה כיון דעיקר ענין נדר הוא היפוך מרצון התורה ואם הי' זוכר אז לשון של תורה מסתמא הי' מתעורר שלא לידור כלל ומסתמא על סמך לשין בני אדם נדר (ומצינו קצת דוגמא לזה בריטב"א פ"ק דשבת (די"א:

) אהא דמותר לצאת בתפילין שמתוך שממשמש בהם מידכר דכיר, והק' הרי אדרבא המישמוש גורם שכחת שבת שהרי רואה א"ע כענין שהוא עומד בחול וי"ל דכיון שהוא חייש למשמש בהן בכל שעה מפני קבלת עול מלכות שמים זה יגרום לו שיזכור את יום השבת לקדשו עכ"ל עיי"ש ועי' ירושלמי פ"ק דשבת סוף ה"ג שדיבור בלה"ק גורם טהרת הנפש] ורבנן ס"ל דטוב נודר ומשלם ומסתבר להו יותר דמסתמא דעתו של אדם להיות נגרר בתר לשון תורה:

וראיתי מקשים הא רוב ע"ה מעשרין הוי רובא דתליא במעשה, אך לק"מ דכי אמרי' דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב, היינו רק להדחות חזקה שאינה תלוי' במעשה, כמו ברוב בהמות מתעברות ויולדות, משא"כ גבי טבל דאף החזקה תלוי' במעשה במירוח וראיית פה"ב ע"כ סגי ברובא התלוי במעשה, וכדמבואר ברמב"ן כאן דהא דלא אזלי' בתר רזבא דתליא במעשה הוא רק נגד מיעוט שאינו תלוי במעשה עיי"ש, ועי' פסחים (ד"ט) האי ספק וספק הוא:

(דף כ':

) תוד"ה חלב באמצע הדיבור, ואי הו' אמרי' דלא חשיב מיעוט דאיכא חזקה בהדה מה שהיא בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד ולד בחוקת שאינו קדוש בבכורה שהוא חולין במעי אמו אז הוי אתי שפיר:

מה שהתוס' מסתפקים בחזקה זו, משום דהוי חוקה העשוי' להשתנות דהא עומד להולד ולהתקדש ממילא, אך הספק הוא אף דבעלמא חזקה העשוי' להשתנות לאו חזקה מ"מ אפשר דכאן לא נחשב חזקה העשוי' להשתנות ולא דמי לנדה דאותו הגוף שהוא עכשו טמא עתיד ליטהר, משא"כ בזה כשמקבל הקדושה נעשה כברי' חדשה ואינו אותו הדבר שהי' תחילה, וכמש"כ האבני מלואים בתשו' סי' כ"ב לבאר דברי רש"י יבמות (ד"ה) בהא דנזירות הוי איסור שאינו שוה בכל דאותו האדם כמו שהוא עכשו אינו נאסר לעולם בכל הנך וכשנעשה נזיר הוי איש אחר לגמרי, וה"ה בזה:

וקצת ראי' לזה מירושלמי רפ"ג דיומא בהך דהרואה אומר ברקאי שהקשו וכי עד אחד נאמן, [פי' משום דאיתחזק איסור דהא איתחזק לילה], ותירצו משום דהוי מילתא דעבידא לאגלויי, ולכאו' אפי' אי לא הוי עבידא לאגלויי יהא נאמן דהא הוי חזקה העשוי' להשתנות שממילא יאר היום, אע"כ משום דהלילה לא תתהפך לעולם ליום והיום הוא ברי' אחרת לגמרי כבריש פסחים קרי רחמנא ליממא ופקדי' אמצו' דיממא וכו', וזהו שהתוס' מסופקין בכאן אי כזה נחשב חזקה העשוי' להשתנות ובחידושי לעירובין (ל"ו.) גבי ככר זו היום חול ולמחר קודש הארכתי בזה:

(דף כ"א:

) בגמ' ואדיליף מבכור לילף מקדשים, פירש"י משלמים שאינו יכול להקדישו מחוסר זמן שאין קדושה חלה עליהם, וכן מבואר בתוס' כאן שאין קדושה חלה עליהם אפי' אם עבר והקדיש, אך בתוס' תמורה (י"ט:

) וזבחים (קי"ד:

) מפורש דאם עבר והקדיש מחוסר זמן חלה הקדושה, וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח ובפי' הר"ש על התו"כ פ' אמור עיי"ש:

ועי' מעילה (י"ב.) ר"ש אומר תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהם, ובגמ' שם בשלמא ר"ש כדקתני טעמא שהי' ר"ש אומר כל הראוי לאח"ז והקדישו בתוך זמנו הרי הוא בל"ת, אלא רבנן מ"ש ממחוסר זמן, ועי' רש"י ותוס' שם, מבואר להדיא דקדושה חלה על מחו"ז מדמועלין במחוסר זמן דבהמה בין לר"ש בין לרבנן, וא"כ שיטת רש"י ותוס' כאן תמוהין מדברי הש"ס שם:

והנלפענ"ד בזה לחומר הנושא, דמה שפירש"י כאן שאין קדישה חלה על מחוסר זמן אין הכוונה שלא חלה הקדושה עכשו כלל, אלא דחלה עכשו קדושת דמים [וכמה שהוכיח באבני נזר חאו"ח סי' של"א מש"ס תמורה (י"ט) דכל קדושת הגוף יש בו צד קדו"ד ג"כ שאם יוממו יפדו] וקדושת הגוף מיתלא תלי וקאי וכשיגיע יום השמיני פשטה גם קדושת הגוף בפועל אבל תוך שמונה הקדושת הגוף לא חלה בפועל ואינו נאחז בגוף הבהמה אלא רכיב עלי' בבחי' מקיף מלמעלה [דוגמא קצת למש"כ בתניא סופי"א עיי"ש] וזה מדויק בלשון רש"י ז"ל כאן שכתב לילף משלמים שאין יכול להקדישו שאין קדושה חלה עליהן, ולכאו' הלשון כפול ונראה כשפת יתר, אך הוא הדבר שבאמת יכול להקדיש אלא שאינו יכול להקדישו באופן שתחול הקדושה עליהן, כלומר על גופן רק בבחי' מקיף מבחוץ:

ודמיא קצת למש"כ הרשב"א יבמות (קי"ד.) בהא דמערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטנים, והקשה דא"כ יהי' מותר לערב בטבל דרבנן, ותי' דשאני יוה"כ דיומא קגרים ומחר חזי אף לגדולים, וכיון דיש ב' צדדי היתר למחר חזי לגדולים ואף בתוך זמן איסורי' חזי לקטנים חשיב סעודה הראוי' לו עיי"ש, וה"ה כאן דהקדש יש לו ב' צדדי קנין בזה שהקדישו בהיותו מחו"ז, היינו שלאח"ז תחול עליהן קדוה"ג ואף בתוך זמנו ראוי לקדושת דמים אם יפול בו מום ע"כ חלה עליו הקדושה במקצת מעכשו כלומר דאף שאינה נתפסת בגופו צפה עליו מבחוץ, כנ"ל]:

ועפי"ז יש להבין דברי הש"ס מעילה שם דמחלק בין זבחים לעופות, אליבא דרבנן, מחוסר זמן מידי דהוי אבע"מ דבר פדיון הוא, אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון עיי"ש, ולכאורה אינו מובן במה תליא זה בזה, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דהא דבזבחים חל קצת קדושה מעכשו ומועלין בהם הוא מכח שיש בהם שני צדדי קדושה, היינו שלאח"ז יחול עליהם קדושת הגוף גמורה ואפי' תוך זמנן ראויים לקדושת דמים אם יפול בהם מום ע"כ מעכשו יש עליהם קדושת הגוף צפה משא"כ בעופות דליכא אלא צד אחד של קדושה שיחול אח"כ קדושת הגוף אבל קדושת דמים מעכשו לא משכחת בהו, ע"כ אין הקדושה נתפסת בהם עכשו כלל ואין מועלין בהם:

ולר"ש דס"ל דאף במחוסר זמן דעופות מועלין בהם אית לי' דסגי בחד צד מה שראוי