ראשית בכורים (בכורות) צב

והרמב"ן יסבור דהקדש אין לו קנין ממון כלל ונחשב רק איסור גרידא הילכך לא הוי תרתי דסתרי, ואף דאזלי' בתר רוב לענין איסור מ"מ לענין ממון אין הולכין בתר רוב וקאי כל חד כדינו, ודו"ק:

והנה מש"כ דקרב לגבי מזבח היינו דמקריבין אותו לשם בכור ואינו צריך להתנות בשלמים מדכתבו סתם שקרב למזבח, וכן מוכח מהתוס' לקמן ד"ה לקולא שכ' דבתמורה קשה דהוי לן להעמיד ממון ביד בעלים ול ניזיל בתר רובא עיי"ש, ולכאו' מה הקשו הרי כיון דלענין איסור מחזקינן לה בודאי איסור שוב הממון נגרר אחר האיסור, אע"כ משום דשם מה שמחזיקין את החמור לאיסור אינו מוכח שהוא בתורת ודאי דאף מספק יש לאסרו ואין זה סתירה לענין ממון, משא"כ בבכור בהמה טהורה כיון דקרב למזבח הרי דמחזיקין אותו לודאי אי נימא שלא יתננו לכהן יהי' לעז שאינו ודאי בכור והקריבו חולין בעזרה, ואם איתא דבתנאי שלמים הקריבוהו הרי גם בהקרבה ליכא לעז אע"כ דבתורת בכור הקריבוהו:

והא דלא חייש למיעוטא לחומרא הוא משום דמה"ת אין חוששין למיעוט כמש"כ התוס' לקמן אלא מדרבנן, ע"כ לא חששו רק היכא דלא יוצמח מזה שום קולא, משא"כ בבכור אי נימא שיקריבוהו בתנאי שלמים אף זה נחשב קולא כיון דלכתחילה צריך ליתן מתן ד', הילכך לא העמידו חכמים גזירתם לחוש למיעוט היכא דאיכא ביטול מצות הקרבה או פגם בהקרבה ע"כ מקריבין אותו בחזקת ודאי בכור, ומחמת זה מחויב ליתנו לכהן ג"כ דאל"כ יהי' חשש לעז שיאמרו שמקריבין חולין בעזרה, וע"כ אף שמעיקר הדין אין הולכין בממון אחר הרוב יש כח ביד חכמים לחייבו ליתן לכהן כדי שלא יוצמח מזה לעז על הקרבה דבמקום תיקון אמרי' הפקר ב"ד הפקר:

אך על זה הקשו התינח בכור בהמה טהורה אבל בפ"ח דלא שייך שום גזרה הוי לן לאוקמי אדינא לענין ממון, ותירצו דאף בזה גזרי אטו בכור בהמה טהורה:

ובגוף מחלו' התוס' עם הרמב"ן כאן אין לתלות במש"כ החי' הר"ן סנהדרין (ד"ל.) לענין ע"א שהעיד שהיא מע"ש שאינו נאמן משום שהאיסור תלוי בממון, דשם הוי ענין אחר לגמרי, דשורש מע"ש הוא ענין ממון כמש"כ באבני נזר חאה"ע סי' ק"ל דהא מע"ש אינו אסור באכילה אלא שניטל ממנו כח הממון ואינו רשאי לאכול במקום שירצה ולעשות כאדם העושה בתוך שלו, הילכך העיקר הוא ענין ממון, משא"כ בכל הקדש דעיקרו הוא ענין איסור וממילא הוא ממון הקדש ג"כ:

תוד"ה ואבע"א מעיקרא נמי דהוה בעי למימר דלקולא לא חייש משמע דהיינו לר' ישמעאל אבל לר"מ בכל מקום חייש, ומכל מקום אין לדקדק מכאן דהא דר"מ חייש למיעוטא היינו מדאורייתא מדחייש הכא אפי' להקל שלא ליתנו לכהן, דלא אולי' בממון אחר הרוב וכו':

לכאורה אינו מובן כיון דדעת התוס' דהיכא דנוגע אף לענין איסור אז גם בממון הולכין בתר רוב, אמאי לר"מ לא ינתן לכהן, הא לענין איסור אף ר"מ אזיל כאן בתר רוב דלמיעוטא לא חייש לקילא לענין איסור כיון דהא דחששו למיעוט הוא רק מדרבנן:

אך י"ל כך דלמאן דלא חייש בעלמא למיעוט הוי בממון רק ספק השקול מטעם סמיך מיעוטא לחוקת ממון, וכיון דהוי ספק השקול ולענין איסור הוי רוב מועיל הרוב להכריע את הספק, אבל לר"מ דחייש בעלמא למיעוטא מדרבנן, ומדרבנן נחשב כספק השקול אלא דלקולא לא שייך לחוש למיעוט להקל על איסור תורה, אבל בממון דאף לקולא שייך לחוש מטעם דבממון הפקר ב"ד הפקר, א"כ כל רוב שבממון נחשב כספק השקול אף בלעדי החזקת ממון, וכיון דאיכא חזקת ממון ג"כ נחשב רוב לאייך גיסא, וא"כ אין לומר שהממון נגרר אחר האיסור דרוב אינו מכריע את הרוב, דרק לרבנן דהוי ספק השקול הרוב מכריע את הספק, אבל לר"מ דהוי רוב ורוב, אין הרוב מכריע את הרוב כמו שאין הודאי מכריע את הודאי וכמוכח בפ"ו דטהרות כנ"ל, וזהו רק לר"מ, אבל ר' ישמעאל לפי"מ דאמרי' עכשו דרק לחומרא חייש ולא לקולא, היינו דלדידי' אין המיעוט נחשב כלל רק דלחומרא חייש, משא"כ לר"מ דמחשיב את המיעוט כרוב ממש מדרבנן, ויש חילוק בין חומרא דרבנן לגזרה דרבנן כנודע, ודו"ק כי קצרתי:

באו"ד, ועוד דאין להחזיק שום אדם לרשע בשביל מיעוט שאין מעשרין, עי' מלוא הרועים ערך ר"מ חייש למיעוטא, שכ' דר"מ לא חייש רק למיעוט שהוא בטבע משא"כ במיעוט התלוי בדעות בני אדם, ולכאו' קשה ע"ז מדברי הרמב"ן וריטב"א קדושין (ד"נ:

) גבי חוששין לסבלונות דבדבר התלוי בדעות בני אדם אין הולכין בתר רוב, הרי אדרבא דבזה חוששין טפי למיעוט:

והנלפענ"ד בזה דלעולם בדבר התלוי בדעות בני אדם שניהם אינן בתוקפן לא הרוב ולא המיעוט מפני שבקל יכולין להשתנות [וכהך דמנחות אפשר לנבלה שתעשה שחוטה, ועי' סוטה (מ"ג) גבי ילדה שסבכה בילדה שנטעה לסייג דלא בטלה משום דאי מימלך בת מיהדר הוא], וע"כ ניחא הא דרמב"ן קדושין דכשדנין על הרוב אמרי' שאין הרוב אלים דאף דבפועל מנהגם כך יש בכחם בקל להשתנות ממנהגם, וכל זה במנהג של דבר הרשות דכל אחד יש בו כח לשנות מנהגי, משא"כ כאן גבי דמאי שהמנהג נוגע לאיסור והיתר שאני:

והוא עפ"י המבואר בסה"ק דטבע כל איש ישראלי ונקודה הפנימית שלו היא טוב והרע אצלו הוא רק דרך מקרה וכמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' גירושין בהא דגט מעושה בישראל כשר, וע"כ המיעוט שאין מעשרין הוי מיעוט קלוש דאף שבפועל מעשיהם רע מ"מ בכח הם טוב [וכמש"כ המהר"ל נתיב התורה פ"י בהא דע"ה מותר לנחרו כדג דמ"מ ההורגו חייב עליו דרק מצד הע"ה מותר להורגו אך בכח הוא ת"ח עיי"ש ועי' תניא לקו"א פ' ל"ב], אבל הרוב המעשרים אין לומר שבכחס להתהפך לרע דאדרבא בכח כל ישראל הוא טוב וחפץ לעשות רצון קונו וכיון שהמיעוט הוא בכח כהרוב והרוב אינו בכח כהמיעוט לא חייש ר"מ למיעוטא [דמ"א להך דמנחות (כ"ג) אפשר לנבלה שתעשה שחוטה וא"א לשחוטה שתעשה נבלה] ודו"ק:

והנה בתוס' יבמות (קי"ט.) כ' דהא דר"מ גזר על כל הכותים משום מיעוט שנתקלקלו שאני כותים דאומה אחת הן ואין נזהרין במצות כישראל, אך בתוס' דשמעתין ד"ה חלב אהא דריו"ח אכל משחיטת כותי אף דריו"ח ג"כ חייש למיעוטא, כ' דריו"ח ס"ל שאין להחזיק כל הכותים לרשעים אלא הרשע לבדו:

אולי י"ל דמחלקותם תליא אי גרים ישנן בכלל ערבות עי' רש"י ותוס' נדה (י"ג:

) וקדושין (ד"ע:

), דאם נכללו בכ"י העצם שלהם הוא טוב והרע הוא בדרך