ראשית בכורים (בכורות) צא

לרעות עד שיסתאב, ודמיא למש"כ רבינו גרשום לעיל (י"ח:

) בהא דספק מעשר פטור מן המתנות, דקאי על קרא לתשיעי עשירי, ולכאו' אמאי נקרא ספק אלא משים דגלי קרא דיש בו צד מעשר ודינו לרעות עד שיסתאב עיי"ש, וה"ה בזה דבכור גמור היינו מי שהוא בכור לכל דבר לרחמים ולולדות ובכור לדבר אחד יש בו רק צד בכירה והוי כבכור ספק:

וקצת סמוכין לזה דאל"כ קשה הא בגמ' מייתי הא דבכור לכל דבר בעי' מכלל ופרט ואמאי פליג עלה ר"ט, אך לפי הנ"ל ניחא דגם איהו ס"ל הך כלל ופרט, אלא דזהו רק לענין קדושה גמורה אבל בכור במקצת ג"כ קצת קדושה יש בו:

וא"ת הא רבנן דפליגי אר"י ס"ל כל בכור כולי' בכור משמע ומה"ט שותפות עכו"ם פוטר מן הבכורה לגמרי [ואפי' לר"י לא חל עליו קדושת הגוף רק חיוב ממון לכהן] ועי' מש"כ לעיל בחידושי (י"ז:

) בתוד"ה זכר דכמו דבעי' כל בכור בישראל, כן בעי' שכל הבכור יהי' ראוי להתקדש ואם מקותו אינו ראוי להתקדש לא חלה עליו שום קדושה כלל, וא"כ בכור לדבר אחד כיון דיש בו צד שאינו בכור לא יחול עליו שום קדושה דגזיה"כ הוא דכל בכור בעי':

אך באמת לק"מ דדמיא למש"כ התוס' חולין (קל"ב) ד"ה וצריך לחלק בין כהן וישראל שיש להם שה בשותפות לתיש הבא כל הבי', דהתם כל שיות שבו מחייב ולא חשוב מקצת שה דהצד פטור אינו שה כלל משא"כ בשותפות כהן דכולו שה ויש בו צד פטור עיי"ש, וה"ה בזה דבשותפות עכו"ם הרי הבכור מצד עצמו כולו בכור הוא וכן בנידון התוס' לעיל (י"ז) ביצתה נקבה עמו יחד דגם הנקבה בכור היא אלא דאינה ראוי' להתקדש וכיון דיש כאן מקצת בכורה שאינו ראוי להתקדש אינו קדוש כלל דכל בכור בעי' ולא מקצת בכור, משא"כ בנ"ד בבכור לדבר אחד דכל צד בכורה שבו קדוש ומה שקדושתו קלושה הוא מפני הצד שאינו בכור כלל כגון אם הוא בכור לולדות ולא לרחמים מה שאינו קדוש קדושה גמורה הוא מפני הצד שאינו בכור לרחם ודו"ק:

ואם כנים הדברים ירווח לנו לפרש גם דברי הרא"ש בשמעתין שכתב דהיינו טעמא דהלכה כרע"ק בזה משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דסתם לן תנא כוותי' בפ' יש בכור (מ"ז:

) יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן עיי"ש, ולכאורה קשה מה ראי' משם דהלכה כרע"ק הא אפי' לר' טרפון דספוקי מספקא לי' אינו חייב ליתן לכהן מספק ובפדיון הבן אף להפריש אינו חייב מספק, כנודע, וכבר הרגיש הריט"א בזה ולא תירץ כלום:

אך לפימש"כ ניחא דאף דבספק אינו חייב לפדות היינו רק בספיקא דדינא משום דהמוציא מחברו עליו הראי', משא"כ בזה דלר' טרפון אינו ספיקא דדינא אלא קדושה קלושה, הילכך אף דבבכור בהמה טהורה דינו ירעה עד שיסתאב שאינו ראוי להקרבה מפני דלא הוי קדושה גמורה, מ"מ לענין פדיון הי' בדין שחייב לפדותו דמ"מ יש בו צד קדושה ודאית, ודמיא לתיש הבא על הצבי' לעניו מתנות דמחייבי רבנן בחצי מתנות, ואף דלפי המסקנא הכל ס"ל חמש ולא חצי חמש, עי' בפ' יש בכור (מ"ח:

) אך אפשר דכאן יתחייב ליתן כל חמש כיון דמחויב בפדיון וא"א לקיים המצוה באופן אחר אע"כ דהלכה כרע"ק:

פרק שלישי (דף כ' ע"א) תוד"ה ר"י בסוה"ד ומיהו היא קצת תימא דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשוב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחיקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק, מבואר דעת התוס' דהיכא שהרוב נוגע לאיסור ולממון, הממון נגרר אחר האיסור יהולכין גם בממון אחר הרוב, ודעת הרמב"ן בפסקיו כאן אינו כן עיי"ש, וצריך להבין סברת מחלקותם:

והנלפענ"ד בזה דהתוס' ס"ל דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מטעם דחזקת ממון מסייע להמיעוט כמש"כ התוס' ר"פ המניח, הילכך כל רוב שבממון הוי כספק השקול משום דכנגד יש מיעוט וחזקה, וא"כ כשהספק נוגע אף לענין איסור ושם הולכין אחר הרוב הרי מחזיקין את הדבר לודאי מחמת הרוב, בדין הא שהו אי יכריע את הספק, וכמו שביאר הש"ש שמעתא ד' פ"ד ממתני' דפ"ו דטהרות דהואי מכריע את הספק ואין הודאי מכריע את הודאי עיי"ש:

והרמב"ן אפשר דסובר דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב לאו מטעם דנחשב כספק השקול, אלא אף אם הוא רוב ממש לא אולי' בתרי', והטעם דכמו שאינו חייב להפסיד מעט משלו להיל הרבה של חברו, (כמבואר ברמב"ם פי"ב מה' גזו"א ובחו"מ סי' רס"ה וכן מפורש בתשו' חות יאיר סי' קס"ה], כ"כ אינו חייב להפסיד מועט הזכות שלו בשביל ריבוי זכות של חברו, וסברא זו ראיתי בס' ציונים לתורה:

וע"כ אי אפשר לומר שהממון נגרר אחר האיסור כיון דבאמת אף בנוגע לממון איכא רוב אלא דשם אין הרוב מועיל הילכך כל חד קאי כ יני':

עוד יש לומר דפליגי אי הקדש יש לו קנין ממון לבד האיסור, עי' ש"ש שמעתא ו' פ"ד שהוכיח דבנכסי גבוה לעולם אין דנין תורת ממון רק תורת איסור שבו וביאר לפי"ז דברי התוס' מעילה (כא:

) שהקשו פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס תיבטל, ולכאורה הא קימ"ל ממון לא בטיל, אע"כ דבהקדש אין דנין תורת ממון רק תורת איסור וכשהאיסור נתבטל ממילא אינו ממון הקדש כלל עיי"ש:

וכן מבואר להדיא בש"ס ע"ז (נ"ב:

) אמר ר"פ התם קרא אשכח ודריש ובאו פריצים וחיללוה, פירש"י כיון שנכנסו עכו"ם יצאו כליו לחולין וכיון דנפיק לחולין וקנינהו בהפקירא והו"ל דידהו וכשנשתמשו בהם לעכו"ם נאסרו עיי"ש, ולכאורה נהי דנפקא לחולין מ"מ זה מועיל רק לענין שנתבטלה הקדושה אבל אכתי ממון הקדש הוא, ואין אדם אוסר דשא"ש, אע"כ כיון דנפיק לחולין ופקעה הקדושה שוב אינו ממון הקדש כלל והוי הפקר, ועי' מש"כ בזה בחידושי לקמן (ד"נ.), ועי' כריתות (י"ח:

) כי מכפר יוה"כ על איסורא על ממונא לא מכפר, ולכאורה היא סתירה לדברי ש"ש הנ"ל ובמ"א בחידושי כתבתי ליישב ואכמ"ל]:

ולפי"ז יש לומר דהתוס' והרמב"ן פליגי בזה דהתוס' ס"ל שהקדש יש לו קנין ממון חוץ האיסור, הילכך כיון דלענין איסור אזלי' בתר רוב ומטילין עליו קדושת בכור ממילא נעשה ממון הקדש, נמצא דכשהולכין בתר רוב לענין קדושת בכורה נחשב הליכה בתר רוב לענין ממון, ושוב אין לומר שלא נלך בתר רוב לענין נתינה לכהן דהא כבר החזקנו את הרוב אף לענין ממון גופא: