ראשית בכורים (בכורות) צ

ז"ל דעתו כן, אך לכאורה קשה למ"ל להקנותו מיד כשיולד הרי סגי במה שיקנה לו ע"י חצרו אח"כ:

והנלפענ"ד בזה דהנה נתינה לא שייך אלא בדבר שהיא שלו כמ"ש הב"י אה"ע סי' ק"כ וכן מבואר בתוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן, ועי' סנהדרין (מ"ג.) כיון דכתיב תנו מדידהו, והנה הך דחצר בעה"ב ורועה כהן מיירי כשהרועה הוא ממכירי כהונה כמש"כ התוס' לקמן (ל"ה:

) ד"ה מימר, ובמכירי כהונה כיון שהבעלים אינם רשאין לחזור בהם הרי אין הדבר שלו כלל, דבשלמא בכל מתנות כהונה נחשב שלו מצד טוה"נ ואפי' למ"ד טוה"נ אינו ממון היינו שאין גוף הדבר שלו לכל מילי אבל לענין זה בלבד נחשב שלו שהתורה זיכתה לו ליתן לכל מי שירצה, אבל במכירי כהונה כיון דאינו רשאי ליתן רק לזה שוב אינו שלו כלל, וכדמבואר בגיטין (ד"ל.) דשמואל מוקי לה במזכה ע"י אחר ורב מוקי לה במכירי כהונה, משום דבמכירי כהונה אינו צריך לזכות ע"י אחר ויכול בעצמו לזכות עבור הכהן דאינו שלו כלל וכאיש נכרי נחשב (וביאור זה בד' הש"ס גיטין כמדומה לי שראיתי בכתי"ק לרבינו הקדוש זצ"ל בעל אבני נזר] וכיון שאין הדבר שלו אינו מקיים מצות נתינה, ואף שמצות נתינה נתקיימה מאלי' מ"מ הוא לא קיימה (ודמיא לכסהו הרוח ונולד מהול עי' בתוס' שבת (כ"ה:

) ד"ה חובה]:

ואע"ג דגם במכירי כהונה יכול לחזור בו מ"מ כל זמן דלא הדר לא נחשב שלו כמש"כ התוס' ב"ב (קכ"ג:

), ואפי' אי נימא דכיון שיכול לחזור בו נחשב קצת שלו מ"מ מצות נתינה בשלימות אינו מקיים [ועי' תוס' זבחים (ל"ד:

) ד"ה כל ותוס' שם (צ"ה.) ד"ה מכניסן ודו"ק]:

וע"כ אין שום עצה לקיים מצות נתינה אלא כשיקנה לו חצרו קודם לידת הבכור באופן שיזכה הכהן בהבכור תיכף ברגע שיולד יבזה מקיים מצות נתינה כיון דרגע שקודם שבא ליד כהן היתה של הישראל וכיון שהבכור בא מרשות ישראל לרשות כהן נחשב שהוא הנותן דהא נתרוקן מרשותו לרשות כהן בלי הפסק, ועי' תוס' גיטין (ע"ז:

) ד"ה ותיזיל דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה ודו"ק:

וא"ת כיון דבשעה שהי' ברשות ישראל עדיין לא נתקדש ואין עליו תורת בכור לא נחשב נתינת בכור, זה אינו דכיון שעם נתינה זו נתקדש נחשב נתינת בכור, עי' תוס' כתיבות (י"א.) גבי גר קטן מטבילין איתו ע"ד ב"ד ושבת (צ"ט:

) עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתי, וכהנה רבות כנודע:

וזהו מה דאמרי' כאן ניחא לי' דליתעבד מצוה בממוני', כלומר שהוא יעשה המצוה בעצמו בשעה שהממון שלו, כלומר שנחשב נתינה מחמתו [עי' עירובין (ס"ג.) כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם ובתשו' נו"ב קמא יו"ד סי' פ"ו]:

ועפי"ז ניחא מה דקשה לכאורה אי משום מצות נתינה הא יש לו עצה אחרת שיתן לו שניהם ע"מ שיחזיר לו אחד מהם דמתנה ע"מ להחזיר מועיל אף במת"כ כדאיתא בקדושין, וכאן לא שייך נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, ובאופן זה הרי נתן גוף הבכור לכהן, אך לפי האמור ניחא דכאן דמיירי במכירי כהונה אין שום תקנה רק שיקנה לכהן את הבכור תיכף עם הלידה כנ"ל:

וא"ת הא בכור מצוה להקדישו וההקדש צריך להיות בבית בעלים כדמוכח מלשון הש"ס מי שנולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו ולא קאמר סתמא בכור מצוה להקדישו, ואימתי יקדישנו כאן כיון דתיכף בשעה שנתקדש נכנס לרשות כהן, וא"כ לעומת שישתכר מצות הנתינה בשלימות יפסיד המצוה להקדישו [ועי' תמורה (ד"ח:

) ורמב"ם פ"א מה' תמורה ה"ט דדוקא כל זמן שהוא בביתם עושים תמורה וה"ה לענין המצוה להקדישו]:

הנה לפימש"כ הב"י יו"ד סי' רל"ד דקדושת הגוף חל על דשלבל"ע אתי שפיר דאף כאן יכולין הבעלים להקדישו שתחול עליו הקדושה בשעה שיולד, ועי' שיטמ"ק לעיל (ט"ו:

) סוף אות ב', אך להסוברים דאף קדושת הגוף אינו חל על דשלבל"ע [עי' כ"מ פי"ב מה' נדרים ורמב"ם פ"ה מה' תרומות ה"ט] אפשר דכאן הכהן יוכל להקדיש דכיון שקנה אותו בשעת חלות הקדישה נחשב שנולד הבכור ברשותו וא"כ לא תתבטל מצוה זו, ואף שהבעלים לא יקיימו אותה מ"מ מצות נתינה עדיף שהיא מצוה גמורה אבל המצוה להקדישו אינו אלא ענין מן המובחר כנודע, [עי' שבת (קמ"ח:

) הקדש עילוי וברש"י שם]:

(דף י"ט.) יוצא דופן והבא אחריו ר' טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים רע"ק אומר שניהם אינם בכור ובגמ' שם במאי קמיפלגי ר' טרפון מספקא לי' בכור לדבר אחד אי הוי בכור או לא, ורע"ק פשיטא לי' דבכור לדבר אחד לא הוי בכור, עי' רמב"ן בהלכות דהלכה כרע"ק דקימ"ל הלכה כרע"ק מחברו ור' טרפון חברו הי' וכ"כ באור זרוע עיי"ש:

יש לדקדק מאי איריא משום דקימ"ל הלכה כרע"ק מחברו תיפוק לה כיון דלר' טרפון מספקא לי' ולרע"ק פשיטא לי' ודאי הלכה כרע"ק, ודמיא להא דאמרי' בפ' היו בודקין דאפי' כ"ב מזכין או מחייבין ואחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים דדברי האומר אינו יודע אינם כלום, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' רכ"ה שהקשה כיו"ב אהך דנדה (י"ט) גבי דם ירוק ת"ק ס"ל תולין עקביא מטמא וחכמים מטהרין, וכ' הרמב"ן והר"ן דמסתברא לפסוק כת"ק, והק' מה שייך לפסוק כת"ק שהוא בעצמו מסופק בדין, ומחמת זה חידש דהא דת"ק ס"ל תולין אינו מחמת שמסופק בדין עייש"ה, וכ"כ קשה כאן:

ועי' חולין (ל"ו.) מאחר שרבי אומר מכשיר ור' חייא אומר תילין אנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי ר"ש, וקשה ג"כ כנ"ל כיון דר"ח מספקא לי' האיך אפשר לצרפו לענין הכרעה, ובחידושי שם כתבתי ליישב עפימש"כ הריטב"א יומא (מ"ז:

) בהא דהדר פשטה בין הביניים ספיקא והקשה הריטב"א [וכן הוא בתוס' שם] מה שייך בזה הדר פשטה הא אף מעיקרא כי איבעיא לן הוי ספק ותירץ דהדר פשטה דנידון כפנים וכחוץ כמו ספק ביהש"מ דפתיך בי' יום ולילה וזה ג"כ נקרא ספק מה דפתיכי בי' ב' הצדדים עיי"ש ואף בהך דחולין י"ל דהא דר"ח מספקא לי' אינו ספיקא בדין רק דהוי ממוצע ואינו מכשיר הכשר גמור, ובארתי שם טעמי ונמוקי אמאי נחשב ממוצע:

ואף בכאן י"ל שהרמב"ן ז"ל תפס דמה דאמרי' ר"ט מספקא לי' אי בכור לדבר אחד הוי בכור אין הפירוש שהי' מסופק בדין, אלא שהי' תופס בבירור דבכור לדבר אחד אף שאינו בכור גמור ואין עליו כל תוקף קדושת בכור מ"מ בכור במקצת הוי וקדוש קדושה קלושה, דפתיכי בי' צד בכור וצד פשוט, כגון הבא אחר יוצא דופן דמצד רחם הוא בכור ומצד ולדות אינו בכור וע"כ אינו ראוי להקרבה מפני שאינו קדוש קדושה גמורה וגם לשחטו בחוץ אסור דהא יש בו צד קדושה. ומטעם זה דינו