ראשית בכורים (בכורות) פט

ולפענ"ד לק"מ דהא כתב הר"ן ר"פ הזרוע והלחיים דהא דלא הספיק ליתן לו עד שצבעו פטור היינו רק בנתכוין ליקח מת"כ לעצמו ולהפקיע מצותו עייש"ה וא"כ כאן שאם הי' יודע באמת שהוא חייב לא הי' עושה כן הרי לא נתכוין לגזלו ולהפקיע מצותו ע"כ לא קנה בשינוי ודמיא למש"כ התוס' בע"ז (ד"ז.) ד"ה ר"מ דאם הי' שוגג ולא נתכוין לקנות לא קנה בשינוי עיי"ש, וז"פ:

(דף י"ח) בגמ' הכל מודים בספק מעשר שפטור מן המתנות, פירש"י ספק מעשר כגון שקפץ אחד. מן המעושרין לתוכם, ורבינו גרשום פי' כגון קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי דהתשיעי נאכל במומו זהו ספק מעשר:

והנה הא דקרא לי' ספק אף דבאמת אין בו שום ספק אלא דגזיה"כ הוא שנאכל במומו [עי' סו"פ מעשר בהמה], הטעם כיון שיש בו צד מעשר ואינו מעשר גמיר שם ספק עליו כמש"כ המהר"ל בבאר הגולה דכל ספק פתיכי בי' ב' הצדדים (ועי' רש"י חולין (קכ"א.) ד"ה מקצת ורש"י גיטין (כ"ב.) ד"ה טבל ובחידושי שם] וה"ה בזה כיון דיש בו צד מעשר נקרא ספק מעשר, אך צריך להבין אמאי לא ניחא לי' לר"ג לפרש לשון ספק מעשר כפשוטו כפירש"י:

ואולי טעמו, דלכאו' בקפץ אחד מן המעושרין לתוכם הי' בדין שיתבטל, אך הא קימ"ל בע"ח חשיבי ולא בטלי, אמנם כשדנין לענין מתנות היינו כששחטו לאחר שנפל בו מום אז הדין נותן שיתחייב במתנות ממנ"פ, אם זה אינו של מעשר הרי חייב ואם הוא של מעשר הרי עכשו כבר נתבטל, דלאחר שחיטה שפיר בטל כדמבואר בזבחים (ע"ד:

) והובא להלכה ביו"ד סי' ק"א ס"ז לענין חתיכה הראוי' להתכבד דאם נחתכה חתיכה אחת אותה חתיכה מותרת ממנ"פ עיי"ש:

ורש"י ז"ל אפשר דס"ל דכמו שאין לח מבטל יבש ולא יבש מבטל לח כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"ט סק"ד ה"ה דאין בשר שחוט מתבטל בבע"ח כיון דהוי דבר הניכר בפ"ע וע"כ אף לאחר שחיטה לא יתבטל ועדיין שם מעשר עליו לענין שאינו נמכר באטלז ואינו נשקל בליטרא וע"כ פטור מן המתנות, או אפשר דס"ל לרש"י ז"ל כיון דבמתנות כתיב מאת זובחי הזבח בעי' שיהי' ראוי להתחייב בשעת שחיטה וכאן כיון דבשעת שחיטה אכתי לא נתבטל שוב א"א שיחול עליו החיוב אח"כ, (ולא באתי בזה רק להעיר כי אין הזמן גרמא כעת לברר יותר]:

או י"ל דמחלקותם בהא תליא רבינו גרשום ס"ל כיון דבקפץ אחד מן המנויין לתוכם מה"ת בטל ברוב, אלא דרבנן אמרו דבע"ח חשיבי ולא בטלי, זה אינו מועיל אלא לחומרא, לענין שאסור לשחטן בחוץ עד שיסתאבו, ואפי' לאחר שנסתאבו אסורין להמכר באטלז ולשקל בליטרא אבל לא לקולא לפטור מן המתנות, ולא מבעיא לדעת הרמב"ן והרשב"א דספק ממון עניים דינו כספקא דאיסורא דאזלי' בי' לחומרא אלא אף לדעת הר"ן נדרים (ד"ז.) דדינו כספק ממונא דאזלי' בי' לקולא, זהו רק בספק השקול, משא"כ הכא דמצד הרוב חייב מה"ת ואף דאין הולכין בממון אחה"ר מ"מ במת"כ אם יש רוב לחיוב חייב משום עני ורש הצדיקו, [עי' בדברינו לעיל ד"ט], ע"כ אף שהחמירו חכמים לומר דבע"ח לא בטלי ולהטיל אף על הרוב שם המועט אין זה מועיל לקולא לפטור מן המתנות:

ורש"י אפשר דאזיל בשיטת הסוברים דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וכיון דמדרבנן כל התערובות תורת מעשר עליו לענין שאין לו זכות המכירה באטלז ובליטרא הרי דלענין זה הטילו עליו תורת קדושת מעשר מדרבנן [עי' אבני נזר חיו"ד סי' תל"א] שוב מהני אף לדאורייתא להפקיע מחיוב מתנות כהך דירושלמי פ"א דשקלים ה"ב עייש"ה:

עוד י"ל דרש"י ס"ל דאף במת"כ אין מוציאין ממון ע"י רוב כדמוכח קצת ברש"י מכלתין (מ"ח.) עיי"ש, ועי' רדב"ז על הרמב"ם פי"א מה' בכורים הכ"ה ומלמ"ל שם ה"כ:

בגמ' משל דר' טרפון למה הדבר דומה לשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, פירש"י ומתני' נמי דקאמר ר' טרפון יחלוקו כגון שאותו ספק בכור החי נמסר לרועה ואתי בעה"ב וכהן גבי רועה דליכא מוציא מחברו דהא לא קאי ברשותא דחד מינייהו עכ"ל:

וקשה טובא כיון שהבעלים יש להם טוה"נ והם הפקידו אצל רועה את החי וזה שמת נשאר אצלם אמאי לא קאי ברשות בעלים הרי הרועה חייב להחזיר לבעלים והם יתנו למי שירצו, ול"מ למ"ד טוה"נ ממון שהוא לגמרי של הבעלים לשיטת הריטב"א וסייעתו קידושין (נח) וכ"מ בפסחים (מ"ו:

) בסוגיא דהואיל כמה שבארתי בחידושי שם, אלא אף למ"ד טוה"נ אינו ממון מ"מ כיון שיש לו טוה"נ ליתן לכל כהן שירצה הא מחויב הרועה להחזירו לבעלים ומה שייכות יש לכהן דעלמא לבוא להרועה שיתן לו הבכור, ועי' ריט"א שדיבר מזה:

והנה לולא פירש"י ז"ל הי' אפשר לפרש דמיירי במסרו הבעלים שני הכבשים לרועה ונתן לו רשות ליתן אחד מהם לאיזה כהן שיבחר או שהראה לו כהן שהבטיח ליתן לו ואח"כ מת אחד מהכבשים ובאין שניהם הבעלים והכהן דאז לא שייך הממע"ה דכבר אין להם טוה"נ, והמעיין בד' הרמב"ם פ"ה מה' בכורות יראה שמפרש כן מדכתב שם בהל' ה' שנים שהפקידו ב' זכרים אצל הרועה, האחד בכור והשני פשוט ועי' כ"מ שם, הרי שמפרש דברי הש"ס כן דמיירי באופן זה ששניהם הפקידו אצל הרועה:

ועי' לח"מ שם ה"א שכתב ורבינו לא בארו, ולא זכיתי להבין הרי בארו בהלכה ה' אלא דלא מפרש כפירש"י שהחי בלבד נמסר לרועה אלא שניהם ומשכחת לה כמה שכתבתי אך דברי רש"י ז"ל צריכין ביאור, ואולי י"ל דאזיל למ"ד טוה"נ אינה ממון ולא נחשב כל הדבר שלו מחמת הטוה"נ, וכשם שטוה"נ אינו ממון לענין ירושה כמש"פ הרמ"א חו"מ סי' רע"ו כן אינו ממון לענין דין שומרים וכמו שנתמעטו שטרות מדין שומרים מפני שאין גופן ממון, ועי' ש"ך שם סק"ד שכתב בשם תשו' מהר"ם דכשם שאינו יכול להורישו כך אינו יכול להוציאו מאחרים אם הוא תח"י:

וע"כ כשהפקיד בכור שלו אצל רועה, לא נחשב שבעל הבכור הוא המפקיד ואין המקום נקנה לו, דהא גוף הבכור אינו שלו רק של כהנים והוי כפיקדון של כהנים ואבדו הבעלים הטוה"נ שלהם, וע"כ כאן שהוא ספק אם זה החי הוא הבכור ושייך לכהנים או הוא הפשוט ושייך לבעלים אין הבעלים מוחזקין יותר מהכהן דאם הוא באמת הבכור כל כהן הקודם זכה ואי"צ דעת בעלים, ואם כנים דברי בכוונת פירש"י ז"ל יהי' סעד מכאן לדברי הש"ך בשם מהר"ם הנ"ל:

בגמ' אקנויי אקני לי' מקום בחצרו, פירש"י כדי שיזכה כהן בבכורות כשיולדו מיד, עי' ריט"א הביא דברי הריטב"א ב"מ דהטעם הוא כדי לקיים מצות נתינה דאינו מקיים מצות נתינה אלא בנתינת הבכור ממש, וגם רש"י