ראשית בכורים (בכורות) ט

הוא מפני שהוא מזכיר הרי עיקר האיסור נקבע על גרם הזכרה:

ואין להקשות ע"ז מהא דלקמן (ל"ג:

) ר"ש אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום, פירש"י דסבר ר"ש דשא"מ מותר, ושם ג"כ גרמא אסור כדילפינן שם (ל"ד.) מכל מום, וכיון דגרמא ג"כ אסור ע"כ אין עיקר האיסור פעולת האדם אלא שהמום לא יעשה ואעפי"כ מותר כשאין מתכוין, אך י"ל דהתם שאני שהאיסור בתורה לא נקבע על גרמא, ובגורם מום אינו עובר על לאו, אלא דאסור מה"ת כמו ח"ש דילפי' לה מכל כמו שביארתי בחדושי שם בס"ד, משא"כ בלאו דלא ישמע על פיך דעיקר הלאו נקבע על גרמא אף כשאינו מתכוין אסור, ובזה פליגי רשב"ם ור"ת:

והלום ראיתי בפי' רבינו גרשום כאן שכ' בזה"ל ולא ישמע על פיך שלא תבקש בפיך שישבע בע"ז שלו עכ"ל משמע דגוף הדבר שמבקש שישבע לו אסור מה"ת אפי' אם העכו"ם לא ישבע כלל, וא"כ י"ל דגם רשב"ם אזיל בשיטה זו, וע"כ לא שייך לדידי' היתר דשא"מ דאפי' אם לא ישבע יש איסור ודו"ק:

ולפי מה שנתבאר מש"כ התוס' כאן דיש לחלק בין ספק לודאי, אין הפי' דבע"ז גבי אזיל ומודה הוי ספק והכא הוי ודאי דבאמת גם כאן הוי רק ספק דשמא ישלם ולא ירצה לישבע, רק דכאן גופא יש לחלק בין ספק לודאי, דהיכא דיודע בבירור שהעכו"ם ישבע ולא ישלם אסור להשביעו, ועי' תשו' הרא"ש כלל ח"י סי' י"ב אחר שהביא דברי ר"ת כתב מיהו ירא שמים כשיראה שהעכו"ם גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו והובא בב"י חו"מ סי' קפ"ב, וצ"ע מה תלה ביר"ש הא בכה"ג שברי לו שישבע אסור מן הדין, ועי' ב"י חו"מ שם כמה שיטות בזה, ולדעת הרמב"ן האיסור דלא ישמע על פיך קאי על הישראל עצמו, אבל להשביע את העכו"ם ליכא אפי' איסורא דרבנן מן הדין, אך דעת ר"ת דעשיית השותפות אסור מדינא דמכניס עצמו לידי איסור דלא ישמע על פיך כדמבואר להדיא ברא"ש בפסקיו כאן עיי"ש:

אך יש לי מקום עיון בזה דהנה באבני נזר חאו"ח סי' תכ"ח השריש כלל בענינים אלו דלהכניס עצמו לידי אונס אינו אסור רק היכא דאח"כ יהי' מוכרח לעבור האיסור כמו גבי אישתפיך חמימא דאח"כ יהי' פ"נ ויהי' מוכרח לחלל שבת דבזה נחשב שמתנה לעקור האיסור, אבל היכא שגם אח"כ לא יהי' מוכרח להאיסור רק שיהי' מותר לעבור על האיסור כל כה"ג מותר להכניס עצמו לידי אונס דאינו מתנה לעבור על האיסור, והביא ע"ז ב' עדים נאמנים האחד מש"ס ביצה (ל״ו) והשני מסוגיא דמחתרת עייש"ה, ולפי"ז כאן אמאי יאסר לעשות שותפות עם העכו"ם הרי אף אם יתחייב לו שבועה בידו לוותר שלא להשביעו, ואינו מתנה בעת עשיית השותפות לעבור על איסור דלא ישמע וממילא רשאי אח"כ להשביעו דאז הוי אנוס מפני הצלת ממונו, ואין לומר דאח"כ יהי' מוכרח שלא לוותר מחמת איסור לא תחנם זה אינו דכל כה"ג שאינו מתכוין להנאת העכו"ם רק להציל עצמו מאיסור דלא ישמע על פיך פשיטא דלא שייך לא תחנם [ועי' אבני נזר או"ח סי' תפ"ט אות ד']:

שוב נתתי אל לבי דמ"מ נחשב מכניס עצמו לידי אונס דאם יהי' לי דו"ד עם העכו"ם ממנ"פ יהי' מוכרח לעבור על אחד משני האיסורין אם יכריחנו לישבע יעבור משום לא ישמע ע"פ ואם יוותר לו יעבור משום לא תחנם כמש"כ הטו"א, מאי אמרת הרי כשמתכוין להציל עצמו מן האיסור ל"ש לא תחנם מפני שהוא מוכרח לכך, הרי סוף סוף מתחילה כשעושה השותפות הכניס עצמו לידי אונס הלזה, דרק עכשו הוא אנוס לוותר מחמת האיסור, אבל מתחילה הרי סיבב זה האונס במה שעושה עמו שותפות:

שוב עלה בלבי לצרף סניף אחר לזה דלעולם הי' בדין לאסור כל משא ומתן עם הנכרי משום שמא ילמד ממעשיו כדאיתא בפ' איזהו נשך (ע"א.) לענין ריבית אלא שאנו שרוין בין האומות וא"א לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם ע"כ התירוהו כמש"כ התוס' שם (ד"ע:

) ד"ה תשיך וביו"ד סי' קנ"ט עיי"ש, וע"כ בעשיית השותפות עם הנכרי דיש עוד סניף שמא יתחייב לו שבועה אוקמוה אדינא דעשיית שותפות הוא גזירה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואעפ"י שמחמת עשיית שותפות בלבד אין לאסור דבכה"ג רשאי להכניס עצמו לידי אונס [לפימש"כ לעיל עפי"ד האב"נ הנ"ל] מ"מ מחמת צירוף ב' דברים אלו אסרוהו:

[ולפי"ז יש לתרץ קו' הטו"א במגילה שם על שיטת ר"ת שכ' דעשיית השותפות אינו אסור מעיקר הדין רק ממדת חסידות מדאמרי' בגמ' תיתי לי, והק' בטו"א מהא דאמרי' בגמ' המשתתף עמו דלא קתני ה"נ דרשאי ומאי קושיא הא אינו אסור מעיקר הדין עכתו"ד, ולפי הנ"ל ניחא דהאיסור להשתתף הוא בצירוף הטעם שאסור לעשות משא ומתן עמו, אך זה לא שייך בת"ח כמבואר בב"מ (ע"א.) דבת"ח לא שייך לגזור שמא ילמוד ממעשיו, ע"כ שפיר קאמר אבוה בר איהו תיתי לי וכו' דאצלו שהוא ת"ח הוי לפנים משורת הדין, אבל אצל אנשים אחרים שאינם ת"ח אסור מעיקר הדין, ולפי"ז יובן הא דר"ת קאמר שאינו אסור מעיקר הדין אלא מדת חסידות, והרא"ש העתיק בשמו דאסור עשיית השותפות אך לפי הנ"ל ניחא דמצד השותפות בלבד ליכא איסור ע"כ בת"ח שרי, אבל הרא"ש קאי לכל העולם דאסור אף לשיטת ר"ת:

שוב עיינתי ברא"ש פ' ד' מיתות סי"ג משמע שם דהאיסור לכתחילה לעשות שותפות הוא רק מפני חשש שבועה בלבד, אך שם מבואר דלשיטת ר"ת עשיית השותפות אינה אסורה מן הדין רק בדרך זהירות בעלמא כדמבואר בש"ס מגילה (כ"ח:

) הנ"ל, וברא"ש דשמעתין משמע דלשיטת ר"ת מדינא אסור, ולפימש"כ ניחא דיש חילוק בין ת"ח לאינש דעצמא]:

ובגוף ההערה שהבאתי לעיל מדברי האב"נ דכל שאינו מוכרח אח"כ לעבור על האיסור רשאי להכניס עצמו לידי אונס כעת עלה בדעתי לחלק דזהו רק אם דנין לענין איסור דגרמא שרי גבי', כנידון הש"ס ביצה (ל"ו.) והסוגיא דמחתרת דמיירי באיסור שבת דבשבת גרמא שרי, וע"כ כל שאין האיסור מוכרח אח"כ רשאי, משא"כ בנ"ד באיסור דלא ישמע על פיך דבזה אף גרמא אסור דהא אם משביע את העכו"ם והעכו"ם מזכיר ע"י לעולם גרמא הוא ואעפי"כ אסרה רחמנא, בזה אינו רשאי להכניס עצמו לידי אונס בכל אופן, דמ"מ לא נפקע מכלל גרמא, והוא כעין סברת המרדכי פ' החולץ לענין ספק טומאה ברה"י דטמא, דאפי' ס"ס טמא דכיון דמסוטה ילפי' לה, ודין סוטה הוא על הספק אין חילוק בין ספק לכמה ספיקות, וה"ה בזה כיון דאיסור זה נקבע בתורה רק על גרמא לדעת הי"מ שהביא החינוך מצוה פ"ו, ואף להחולקים שם מ"מ כיון דעכ"פ גרמא אסור מה"ת בזה אסור להביא עצמו לידי כך אפי' בזה האופן: