ראשית בכורים (בכורות) ח

העובר לאויר העולם בדין הוא לקנסו עליו דאטו משום שיצא לאויר העולם נתיפה כחו, אדרבה הא השתא גרע טפי דמצד מהותו של עכשו שייך איסור המכירה אף עליו בלבד, וכיון דקודם שנולד היו צריכין לשלם אף בשביל העובר י' בדמים סברא הוא דאף לאחר שנולד דינא הכי, והיא כדמות סברת התוס' קידושין (ס"ח.) ד"ה הכל בסוה"ד בשם הר"ש מדריו"ש עיי"ש ודו"ק:

(שם) תוד"ה שמא, מכאן אוסר רשב"ם קבלת השבועה מקו"ח, ור"ת מתיר מפני שהוא כמציל מידם וכו', הנה לדעת ר"ת להשתתף עם הנכרי אסור שמא יבוא לידי עסק שבועה וכשיבוא ליד"כ יהי' מותר להשביע מפני הצלת ממונו, נמצא דבעשיית השותפות מכנים עצמו לידי אונס ואין זה ענין למחלוקת הרז"ה והרמב"ן פ' ראד"מ אם מותר למול בנשתפכו חמימי דהתם משום מצוה התירו להכניס עצמו לידי אונס משא"כ הכא דליכא מצוה וכמש"כ הריטב"א ר"ה (ל"ב) עיי"ש:

אך הא קשיא אמאי התירו לעבור על לאו דלא ישמע על פיך בשביל הצלת ממון, הא כשמשביע את העכו"ם עובר על לאו זה מה"ת כדמבואר ברמב"ם פ"ד מע"ז ובחינוך מצוה פ"ו, ועל ל"ת חייב לאבד כל מאודו עי' רשב"א ב"ק (ד"ט) ור"ן פ"ב דע"ז] וכ"ש שלא הי' להתיר לעבור על ל"ת בשביל הצלת ממון עי' תשו' חות יאיר סי' קפ"ג, [ודברי מהרי"ו שהביא הגר"א ביו"ד סי' קנ"ז דעל כל מצות ל"ת אינו חייב לאבד כל מאודו תמוהין] אך הריב"ש סי' שפ"ז נסתפק אי גם על מצות ל"ת בשוא"ת חייב לאבד כל מאודו, ואף שדבריו שם מטין שאין לחלק בין ל"ת בקו"ע לשוא"ת מ"מ בלתי רחוק לומר דר"ת ס"ל דבשאו"ת אינו חייב לאבד כל מאודו וכן דעת החו"י סי' קל"ט עיי"ש, וכן מוכח קצת מדברי הירושלמי פ"ז דכלאים גבי אנס שזרע את הכרם הובא בתוס' סוכה (דף ל':

) ד"ה וקרקע עיי"ש, וא"כ כאן שאין הישראל המשביע עושה מעשה, וכמש"כ החינוך מצוה פ"ו דהמשביע אינו לוקה, אינו חייב לאבד ממונו בשביל זה הילכך במקום הצלת ממון מותר:

ואף דאכתי יש לחלק בין נידון החו"י גבי הלנת המת דהתם הוי שוא"ת גמור שאינו פועל כלל, משא"כ הכא במשביע את הנכרי אף שאינו עושה מעשה בידים שיחשב לשיב"מ לענין מלקות מ"מ הא אינו שוא"ת גמור דהא מכריחו בדברים כדי שישבע וזה חמור משיא"ת, ואף מחשבה חמור מאינו עושה כלל כדמוכח במכות (י"ג:

) לרע"ק דלא מחייב קרבן על פסח ומילה משום דהוי שוא"ת אף דרע"ק מחייב במגדף דל"ה אפי' מעשה זוטא משום דבמחשבה כדמוכח בסנהדרין (ס"ה.), הרי דאיסור שע"י מחשבה ג"כ חמור מאיסור שהוא בשוא"ת גמור, ועי' אבני נזר או"ח סי' שע"ט ועי' בס' נתיבות להמהר"ל נתיב הפרישות פ"ב בהא דהרהורי עבירה קשים מעבירה דמבואר שם דהא דאין עונשין על לשאב"מ לאו משום דקיל מלאו שיב"מ רק משום דמעשה בידים גורם מעשה, דהעונש שהוא במעשה לא שייך רק היכא דעבר ע"י מעשה אבל גוף האיסור אפשר לפעמים דשלא ע"י מעשה חמור מע"י מעשה עיש"ה, אך היכא שהוא שוא"ת גמור ואינו פועל כלום אפי' ע"י דיבור, או ע"י מחשבה ודאי קיל טפי, וא"כ אין לדמות שוא"ת ללשאב"מ:

ובאמת צריך להבין הטעם דעל מ"ע אינו חייב לאבד כל מאודו, לפמש"כ הר"ן בפ"ב דע"ז דהיינו טעמא דחייב לאבד כל מאודו על כל האיסורין משום דואהבת קאי על כולן דבמניעתן הוא מקיים ואהבת וא"כ מטעם זה הי' בדין שאף על מ"ע חייב לאבד כל מאודו דגם בזה מקיים ואהבת, ועי' בפי' הרע"ב פ"א דמסכת אבות מ"ג שהעובד מאהבה זריז במ"ע, אך י"ל דחכמים פטרוהו כדי שלא יביא עצמו לידי עניות ויפיל עצמו על הציבור כמש"כ הרשב"א ב"ק שם, וא"כ זהו רק במ"ע יכלו לפוטרו דיש כח בידם לעקור מ"ט בשוא"ת משא"כ במצות ל"ת, ולפ"ז ה"ה במצות ל"ת שהוא בשוא"ת ג"כ אינו חייב לאבד מאודו, דיש כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, אבל אם עובר בפועל אפי' ע"י מעשה דדיבור זה ודאי אינו רשאי דאינו בכלל שוא"ת ועי' תוס' שבועות (ד"ל:

) דאף כשעושין איסור ע"י מניעת עדותו חשוב קום ועשה] וא"כ הדרא קו' לדוכתא האיך התירו כאן להשביע את העכו"ם בשביל הצלת ממון לכן נראה לי טעם אחר בהיתר של ר"ת, דבמשביע את העכו"ם בשביל הצלת ממונו הוי דבר שאינו מתכוין דהישראל אין כוונתו ורצונו שישבע העכו"ם דמה ירויח מהשבועה, הרי אדרבה רצונו הוא שלא ישבע רק ישלם והשבועה אינו אלא כדי שמחמת זה שלא ירצה לישבע יהי' מוכרח לשלם, וא"כ לגבי ישראל הוי דשא"מ, ופסיק רישא נמי לא הוי דמי יימר שישבע אולי ישלם ולא ירצה לישבע [ואפי' אי הוי פ"ר ג"כ הי' מותר דהוי פ"ר דלא ניחא לי', ואף להסוברים דבשאר איסורין אף פ"ר דלא ניחא לי' אסור לרש"י, ועי' תוס' שבת (ק"י:

) וריטב"א שם, מ"מ י"ל דהכא עדיף מפ"ר דלא ניחא לי' דהדבר הוא היפוך כוונתו ודמיא לנידון הרמב"ן בדינא דגרמי גבי רקתא עיי"ש] וא"כ הא דאסור להשביע את העכו"ם היינו רק היכא שרוצה להשביעו וברור שישבע, אבל כשיש לו דין ודברים עמו ומחייבו שבועה כדי שיהי' מוכרח לשלם מפני שלא ירצה לישבע בשקר אז שרי דהוי דשא"מ ואנן קימ"ל כר"ש דדשא"מ מותר עי' בתוס' שבת (ק"י:

) שכ"פ הר"י וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות הי"ד עיי"ש:

ואף דלכאורה קשה לפי"ז למ"ל לר"ת לומר דההיתר הוא מפני שהוא כמציל מידם הא בלא"ה אין כאן איסור דהוי דשא"מ, י"ל דמדרבנן אסור כאן אף כשאינו מתכוין, משום שנראה כגורם לישבע בשם ע"ז, ומה"ט אף לר"ת אסור להשתתף לכתחילה, רק היכא שכבר נשתתף ונוגע להצלת ממון מתיר משום דהוי דשא"מ, ורשב"ם שאוסר קבלת השבועה מקו"ח, אפשר שפסק כר"י בדשא"מ וכדעת השאילתות הובא בתוס' שבת (ק"י:

) עיי"ש:

או י"ל באופן אחר דפליגי אי על איסור דרבנן חייב לאבד כל מאודו, כמש"כ הרדב"ז ח"ד סי' קמ"ה עיי"ש. היינו דבזה תרווייהו ס"ל דכאן ליכא איסור תורה דהוי דשא"מ ואינו אסור אלא מדרבנן, רק בהא פליגי דרשב"ם ס"ל דהעמידו דבריהם אף במקום הצלת ממון, ור"ת ס"ל דבמקום הצלת ממון שרי איסור דרבנן כזה:

או י"ל טעם אחר בדעת הרשב"ם דלדידי' מה"ת אסור אף דהוי דשא"מ ואף דקימ"ל כר"ש בדשא"מ דמותר, מ"מ יש לחלק דדשא"מ מותר זהו רק היכא דהאיסור הוא פעולת האדם כגון גבי שבת דהשביתה היא על האדם, או גבי נזיר חופף ומפספס את ראשו, אבל היכא דהאיסור היא שלא יעשה כמו בלאו דלא ישמע על פיך שהקפידה תורה שלא יזכר שם ע"ז בזה לא שייך דבר שא"מ מותר כיון דמ"מ שם ע"ז נשמע ומה בכך דכשאינו מתכוון אין הפעולה מתייחסת עליו אטו האיסור