ראשית בכורים (בכורות) פו

מ"מ כיון דאי לא אשכח זוזי שקיל בהמה חליפי שיעבוד הגוף נחשב ידו באמצע כיון שהבהמה היתה מתחילה שלו אם תחזור לרשותו לא הוי קנין מחודש ולא דמי ללוה מן הנכרי ושיעבד לו בהמתו דזה הוי קנין חדש לגמרי, ודו"ק:

באו"ד, וי"ל התם עיקר בהמה של ישראל מתחילה אלא שמשועבדת לארנונא וכיון דאפשר לסלוקי בזוזי לא יצתה מרשות ישראל ול"ח יד עכו"ם באמצע, אבל הכא דמתחילה של עכו"ם כל זמן שיש לעכו"ם כח זה לא יצתה מרשות עכו"ם, עי' רי"ט אלגאזי הביא בשם ס' צמח צדק דנכרי שנתן מעות לישראל לקנות לו בהמה וקנה עבור עצמו דאף דהבהמה היא של הישראל דאין שליחות לנכרי מ"מ הוי אפותקי לחובו של הנכרי ופטורה מן הבכורה משום דיד עכו"ם באמצע, והריט"א תמה עליו האיך מלאו לבו להתיר מטעם זה מאחר שמהרא"י ומהר"א ס"ל דשיעבוד עכו"ם בבהמת ישראל ל"ח יד עכו"ם באמצע ומקורם מדברי התוס' כאן ולפענ"ד אינה השגה כ"כ דאפשר שבנידון כזה אף התוס' יודו דחשיב יד עכו"ם באמצע דהא דאמרי' דבשביל קנין קלוש של שיעבוד בעלמא לא נקרא הנכרי בעלים היכא שלא הי' מתחילה שלו, זהו רק אם מתחילה היתה של הישראל לגמרי ואח"כ קיבל הנכרי קנין קלוש כמו גבי בהמת ארנונא כיון דמתחילה קודם שנולדו הוולדות היו של הישראל לגמרי דהמלך אינו נוטל בעוברין רק בהולדות משנולדו וא"כ אח"כ כשנולדו לא אלים כח הנכרי להפסיד כחו של ישראל, ודמיא לסברת התוס' זבחים (ד"ו.) דקופיא לגבי קובעא לאו כלום היא וכמו שכתבו התוס' במכילתין (ד"כ:

) דהעמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיא חולין במעי אמו, ה"ה לענין זה דבמעי אמן הי' בחזקת הישראל לגמרי לא אלים שיעבודו של הנכרי הבא אח"כ לאחר שנולד לאפקועי זכותי' של ישראל] משא"כ בנידון הצמח צדק דבתחילת קנינו של ישראל הי' פתיך כח העכו"ם לא אלים קנינו של הישראל כ"כ לבטל כחו של עכו"ם לגמרי שלא יהא נחשב ידו באמצע דוגמא לנולד בתערובות דלא בטל, וז"פ:

וולדי (וולדי) וולדות חייבין עי' בפי' ר"ג הטעם דכולי האי לא תפים בחובו, וי"ל דנחשב כתרי הואיל דהאמהות עצמן הם כמשכון להנכרי כדמבואר ברש"י כאן וכמש"כ הרא"ש פ' חזקת הבתים סי' ס"ה עיי"ש והולדות פטורין מטעם הואיל ואי לא אשכח האמהות שקיל לוולדות, אך הוולדי וולדות הם תרי הואיל דלא אמרי':

אך ברמב"ם מבואר הטעם משום דרק הוולדות מצי ליטול אי לא אשכח זוזי ובהמה אבל לא הוולדי וולדות דלא חל עליהם השיעבוד עיי"ש ואולי הטעם דכולי האי לא סמיך דעתי' ולא חל עליהם השיעבוד משום דכשם שאין אדם מקנה דשלבל"ע כך אין אדם עושה אפותקי דשלבל"ע, ע"כ אף דסתמא הוי אפותקי בכה"ג כמבואר ברא"ש ב"ב הנ"ל, מ"מ אין זה מועיל לענין וולדי וולדות שאינם בעולם בשעת קבלה, והא דמועיל לולד ראשון הוא לפי המבואר בש"ס ב"ב (קמ"ח.) דלעצמו בעין יפה קמשייר ואם שייר פירות דקל אמרי' ששייר דקל לפירותיו, וה"ה כאן דכששייר הולדות לאפותקי אמרי' ששייר בהמה לעוברה, וע"כ חלה האכותקי אף על הולדות, משא"כ בולדי ולדות דאף דדעתו שיהי' הכל אפותקי אינו מועיל דהוי דשלבל"ע, דא"א לומר ששייר חלק בולדות לילדי ולדות כיון דאף הולדות אינם בעולם כעת:

והא דבהעמיד ולדותיהם תחת אמותיהם ולדי ולדות פטורין התם הוי קנין חדש בהולדות אחר שמחו אמותיהן דאז הולדות נכנסו בחובת צאן ברזל:

ברמ"א סי' ש"כ ס"ז ועכו"ם בע"ח שקבל בהמה מישראל לגדלה והי' חפץ חלק בולדות והישראל אמר ליתן לו דמים ומאחר שידו היתה תקיפה על בע"ח בטוח שע"כ של עכו"ם יצטרך ליקח מעות מ"מ פטורה מן הבכורה הואיל והעכו"ם לא רצה ליטפל בה רק בחלק ולדות, ומקורו מפסקי מהרא"י סי' ק"ל:

ויש להעיר לשיטת הרמב"ם פ"ד מה' חו"מ דאם לא קיבל הישראל אחריות על חמצו של נכרי אלא שהנכרי הוא גבר אלים ויכריחנו לשלם אם יגנב עובר עליו, ולפי"ז גם כאן נימא אף דמעיקר הדין הנכרי קנה חלק בהולדות מ"מ כיון שהישראל מחמת תקיפותו, יכול לסלקו בזוזי נחשב שאין יד עכו"ם באמצע ויתחייב בבכורה כמו היכא דמצי לסלוקי לי' בזוזא מדינא, ועי' באו"ח סי' ת"מ שהמחבר הביא דעת הרמב"ם תחילה ובח"י שם דהעיקר כדעה ראשונה שכן הוא דעת גדולי הפוסקים וא"כ קשה לכאורה אמאי לא הזכיר הרמ"א כאן דלדעת הרמב"ם חייב בבכורה [ועי' חולין (ל"ט:

) חזינן אי אינש אלמא הוא וברש"י ורשב"א שם ועי' תוס' עירובין (ס"ט:

) ד"ה ושלהם]:

אך יש לחלק דאף הרמב"ם מודה כאן שפטור מן הבכורה דאף דלענין חמץ עובר מחמת אלמות מ"מ הרי אינו אלא כגורל"מ וכצד קנין, וע"כ גבי בכור דבעי' כל בכור בישראל ואם הנכרי יש לו צד קנין פטור גם זה נחשב צד קנין מה שמעיקר הדין הוא של הנכרי ולא מהני בזה מה שהישראל מצי לסלוקי לי' בזוזי מחמת תקיפותו וז"פ:

(דף י"ז.) בגמ' הכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וכו' מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה, עי' ירושלמי פ"ט דכלאים ה"א דצמר צבוע אינו מטמא בנגעים מה פשתן כברייתה אף צמר כברייתה, ומקשה אהא דכלאים נוהג בצמר אפי' בצבועין ומשני שניא היא ששינה עה"כ צמר צמר ב' פעמים, ולכאורה היא כנגד סוגיא דשמעתין דאף משום כלאים אינו עובר כשנשתנה:

ומתחילה רציתי לחלק בין שינוי גמור לשינוי שמחמת צביעה דשינוי גמור מועיל אף לענין כלאים משא"כ בצביעה דלא הוי שינוי גמור דחזותא לאו מילתא היא עי' ב"ק (ק"א.) אלא דלענין נגעים ששינה עה"כ צמר צמר ב' פעמים מרבינן אפי' שינוי דצבעא:

אך קשה לי מהא דאמרי' כאן הדלה הגפן ע"ג תאינה יינו פסול לנסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו וכו' א"ל זה נשתנה ריחו וזה לא נשתנה ריחו, הרי דאף ריח חשוב שינוי אף דבעלמא קימ"ל ריחא לאו מילתא, ועי' ע"ז (ס"ו:

) ריחא חלא וטעמי' חמרא חמרא, וא"כ נימא דה"ה בשינוי חזותא אף דבעלמא חזותא לאו מילתא מ"מ יחשב שינוי לענין כלאים:

וי"ל דאף ששינוי כל דהו חשיב שינוי לענין כל הני מ"מ אי אפשר לומר דציבעא חשיב שינוי לענין כלאים דא"כ יקשה למ"ל קרא למישרי כלאים בציצית פשיטא דשרי דהרי אין כאן איסור כלאים כלל דהא הצמר נשתנה בצביעת תכלת, ודמיא להא דאמרי' במנחות (ל"ט.) ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי איצטריך למישרי סדין בציצית עיי"ש וכ"ש לענין ציצית דא"א לומר