ראשית בכורים (בכורות) פה

לפני הפדיון עייש"ה, והא דלא קרבה אע"ג דתמורה שקודם פדיון קרבה כמה שהוכיחו התוס' דאפי' תמורת בע"מ קרבה, י"ל דהתם גזיה"כ הוא דילפי' לעיל (ט"ו:

) מאם נקבה ועי' שיטמ"ק שם דקאי על הקרבה, דקדושה ידעי' כבר מרע בטוב:

שוב נתתי אל לבי דהא ליתא דזה שייך רק התם דיכול להתפיס קונם אף בשלמים דליתנייהו בעולם דאם אמר ככר זה כשלמים אפי' אין לו בהמת שלמים חלה ההתפסה משא"כ גבי תמורה דאינו יכול להמיר רק אם יש לו בהמה קדושה, א"כ האיך אפשר לומר דבעיקרו מתפיס היינו בהקדושה שהי' בה כבר הא מ"מ עכשו ליתא בעולם ואין לו על מה להמיר:

ע"כ נ"ל לפרש באופן אחר דהטעם שאין הולדות קדושים כלל, הוא עפי"ד הש"ס חולין (ס"ט) דאין לאסור וולד הנולד מבהמה שיש בה אבר היוצא משום דמבלבל זרעי' עיי"ש ואף בזה כיון דלאחר הפדיון גוף הבהמה חולין רק דיש בה צד קודש לענין גיזה ועבודה אי אפשר שיתקדש הולד מחמת זה דהא מיבלבל זרעי' וכשתתפשט קדושה מועטת הלזו בכל הולד לא נשאר כלום משא"כ בתמורה שיכול להתפים התמורה רק בהצד מקודש נשאר בה וכל התמורה נתפסת בצד מקודש הלזה, ואף דקימ"ל אין ממירין באברים היינו דוקא היכא דשייר משא"כ הכא שהתפיס בכל הקדושה שיש שם וכדמבואר בתוס' תמורה (כ"ו.) ד"ה מהו ודמיא להך דגיטין (מ"ג.) הכא לא שייר בקנינו, וזהו שכתבו התוס' אבל תמורה קדושה בההיא כלומר בצד המקודש בלבד, ומש"כ כיון דגליא קרא דחלה על בע"מ קבוע ה"ה דחל לאחר פדיונה הפי' הוא משום דחלק זה של גיזה ועבודה הרי לא נפדה והוא קדוש כבתחילה כדמבואר לעיל דהיינו טעמא דהדרא לאיסורא קמא ואף שאינה ראוי' להקרבה הא גם בע"מ אינו ראוי ואעפי"כ התמורה נתפסת בו:

וראי' לזה ממה דאמרי' בשמעתין וזה שם אמו עליו תמורת קדשים מקריא מה קדשים לא מתאכלי אלא בפדיון וכו' ולכאו' מה זה דאמרי' תמורת קדשים מקריא, ואמאי לא מקריא תמורת פסוה"מ ומה זה דקאמר מה קדשים לא מתאכלי אלא בפדיון הרי כבר נפדית, אך הוא הדבר דהתמורה אינה בכל הבהמה שהיא פסוהמ"ק לאחר פדיון אלא בהצד שנשאר קדוש אפי' לאחר פדיון שאינו מועיל בו פדיון ודו"ק היטב:

ועי' קצת דוגמא לזה בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א דמכירה לנכרי חוץ מדמי איסור נחשב כמפריד האיסור מן ההיתר, ואף דשם פסק דבלח בלח שלא יצויר להפריד בפועל אינו מועיל, הרי דעת כמה פוסקים דאף בלח מועיל אלא דשם אזלי' לחומרא עי' בקו"א שם, אבל נ"ד מעמידין על עיקר הדין דכשהוא ממיר לאחר פדיון הוי כמפריד צד המקודש וממיר עליו ודו"ק:

באו"ד, אבל תמורה דלפני פדיונה קרבה ועדיפא מוולדות, הא דעדיפא מיולדית נ"ל דהוולדות דעיקר קדושתן מכח האם לא עדיף מהאם עצמה, אך בתמורה יש טעם אחר, עפי"ד הש"ס פסחים (ל"ח) דבחלה של מע"ש יוצא י"ח מצה אף שאינה ראוי' לאכול בכל מושבות מ"מ כיון דבמע"ש בלבד יוצאין ובחלה בלבד ג"כ יוצאין א"א לומר דמשום שהיא חלה נפקא מכלל מצה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה עי' ברש"י שם, וה"ה בזה כיון דבע"מ יכיל לפדות ומצותו בכך והקדושה נתפסת על הקרבן אם לא הי' דרך תמורה מה אמרת כיון שהיא דרך תמורה לא יועיל בזה אמרי' כיון דעל תמימה חלה התמורה הרי דאין איסור התמורה מעכב חלות הקדושה ה"ה בבע"מ, משא"כ בולדות דלא שייכא סברא זו:

רש"י ד"ה לאתויי חלבו וכו' וכללא דרישא לא איצטריך לאתויי חלבו דשרי דהשתא וולדן דכגופן דמי דעובר ירך אמו הוא שרי כ"ש חלבו דמיא בעלמא:

יש לדקדק וולדן דכגופן דמי מסתברא טפי שתועיל להם פדיון אמם משא"כ בחלב דלאו כגופו דמי [עי' שבת (ק"ז:

) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו, ושם (צ"ה.) ברש"י דחולב אינו חייב משום קוצר דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר] וכיון דקודם פדיון החלב הי' אסור מה"ת כדאיתא במעילה (י"ב:

) אינו פשוט כ"כ שהפדיון הועיל להחלב כמו להולד דהוי טפי כגופו כנ"ל, וצע"ק:

(דף ט"ז:

) תוד"ה אין מקבלין בסוה"ד ואי לא מתני' דרבית לא הוי קשה לו מתני' דהכא אמאי פטורין מן הבכורה דשפיר חשיבי ברשות עכו"ם כיון דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולד שהכל משועבד לו מחמת קרן אבל למאי דחשבי' רבית דאורייתא קשה דא"כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלו' ורבא מסיק דהא דפטורה מן הבכורה וכו' אלא משום דחשיב יד עכו"ם באמצע מכח שיעבוד שיש לו עכ"ל, דבריהם ז"ל צריכין ביאור:

והנלפענ"ד בזה עפימש"כ התוס' ע"ז (ס"ב:

) דהמוכר ע"ז לנכרי ומשכה קודם שיתן דמים, הדמים מותרין ע"ש, והטעם בזה דכיון שזקף עליו במלוה לא נחשב חליפי ע"ז רק חליפי חליפין דשיעבוד הגוף שקיבל על עצמו הוי חליפין ואח"כ כשמשלם הו חליפי שיעבוד הגוף, וכ"מ בתוס' שם (ס"ג.) ד"ה ואין עיי"ש, ועיין ריטב"א חולין (קל"ט:

) ד"ה הא דכשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן והו"ל כחילול עייש"ה הרי מפורש יוצא סברא זו דהשיעבוד הגוף שחל על האדם הוי חילול ופדיון עייש"ה:

ולפי הצעה זו יובנו ד' התוס' כאן דאי לאו מתני' דרבית היינו אומרין דמה שהבהמה משועבדת לו בשביל המעות אינו מחמת שיעבוד הגוף אלא דמתחילה חל השיעבוד על הבהמה, כלומר דכשנתן לו בהמה בתורת נכסי צאן ברזל שייר לעצמו זכות זה בתוכה ליפרע ממנה חובו בהגיע הזמן אלא שאם המקבל מסלקו במעות אין לו עליו כלום אבל עיקר השיעבוד נשאר על גוף הבהמה, אך כיון דחזינן דהוי רבית דאורייתא מוכרח שהיא קנוי' לגמרי להמקבל בלי שום שיור דאל"כ לא הוי רבית של תורה [עי' תוס' ב"מ (ס"ד:

) ד"ה ולא ישכיר ובחידושי שם] וא"כ קשה אמאי נחשב יד עכו"ם באמצע וע"ז השיב רבא דמ"מ נחשב יד עכו"ם באמצע מחמת השיעבוד שיש לו כלומר דלעולם הבהמה קנוי' לגמרי להמקבל והשיעבוד תשלומין חל על גופו, והאפותקי הוא רק באם לא ישלם תפיס לבהמה בחיבו חליפי שיעבוד הגוף ואעפי"כ נחשב יד עכו"ם באמצע כיון שהבהמה היתה של הנכרי תחילה ואף עכשו נשאר לו שיעבוד עלי' שאם לא יפרע לו שקיל הבהמה תחת שיעבוד הגוף:

וזה מדוקדק בלשון התוס' דמתחילה כתבו שהכל משועבד ״מחמת קרן״ ואח"כ כתבו מכח ״שיעבוד" שיש לו היינו מחמת שיעבוד הגוף [ועי' ריטב"א גיטין (מ"א) שביאר תלתא מיני אפותקי]:

ועי' אגלי טל מלאכת דש ס"ק ל"ז אות ג' בהגה"ה שביאר דכל חוזר וניעור לא חשוב חלות חדש אף שנתבטל באמצע וה"ה בזה חידש לנו רבא דאף שפקע קנינו של נכרי בבהמה זו לגמרי ולא נשאר לו בה כלום