ראשית בכורים (בכורות) פד

דלא קריא רחמנא חטאת אלא כשאתה עושה ממנו פרה ולא כשאתה בא לפדותה וכו' עיי"ש, וה"ה כאן כיון דבעצם אינו כירך אמו למדס"ל בעלמא עובר לאו ירך אמו, אלא דלדבר זה הוי כירך אמו דגלי קרא דולדות קדשים מקבלים קדושת אמם זהו רק לענין הקדושה אבל לא לענין הפדיון שעי"ז יוצא מהקדושה:

ואף דכשפודהו בסתמא דעתו אף על העובר, מ"מ כשמפרידו מאמו בפירוש מהני, וזהו מאי דאמרי' סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח וחיילא עלייהו השתא קדושה לעצמן כדפירש"י:

וא"ת הא אין קדושה חלה על קדושה, אך מצינו כיוצא בזה, בשבת (קמ"ח:

) והא מקדיש קתני הקדש עילוי פירש"י מעלה בעלמא שיקדישו בעלים עיי"ש, ולכאורה מאי מועיל בהקדשו הא כבר קדוש וקאי ושרגא בטיהרא מה אהני, אך י"ל דהועיל לענין שאם ישאל על הראשונה תחול השני', ואף כאן הועיל לענין זה גופא, שלא יצא לחולין ע"י פדיון אמם, (ולכאורה רציתי לומר דהועיל לענין מעילה לפימש"כ הרמב"ן ב"ב (ע"ט) דבקדושה הבאה מאלי' ליכא מעילה וא"כ ה"ה בולדות קדשים, שוב נזכרתי מדברי הש"ס תמורה (ל"א:

) ואפי' למ"ד מועלין בגידולי מזבח ה"מ גידולים דחזי למזבח פירש"י כגון ולדות קדשים ועי' בתוס' שם]:

שוב עיינתי בשיטמ"ק כאן וראיתי שהקשה מהא דאין קדושה חלה על קדושה, ותי' בזה"ל לכן נראה שהעובר חולין גמורין מן התורה וצריך להתפיסו לאחר שתפדה אמו מיד והחמירו עליו חכמים להתפיסו קודם לפדיונן לאחר שתפקיע קדושה א' דאם הי' ממתין לאחר שתפדה אמן כיון שיצאו לחולין לא הי' ראוי להקדישן עוד וכו' עיי"ש, פי' לפירושו דלעולם הי' בדין שיקדיש את הולד לאחר פדיון האם שהפדיון הועיל אף להולד, [כיון שגזרו עליהם איסור שלא יגדלו עדרים עדרים כדמבואר לקמן], אלא דאם ימתין עד שיצאו לחולין שוב לא יוכל להקדישן דחשיב דיחוי, כדפירש"י בד"ה קדושה דחוי' ולהקדישן קודם פדיונן שתחול הקדושה עכשו ג"כ א"א דאין קדושה חלה על קדושה, אך העצה להקדישן לפני פדיונן שתחול הקדושה יחד עם הפדיון באופן שלא יחול הדיחוי אפי' רגע אחת:

ומצינו כיו"ב לענין ביטול חמץ, לפימש"כ הר"ן דהא דסגי בביטול אע"ג שאינו הפקר גמור הוא משום דבלא"ה אינו ברשותו, וא"כ מתי חל הביטול אם לפני זמן איסורו הרי אז אין הביטול מועיל דאכתי שלו וצריך הפקר גמור, ואם לאחר זמן איסורו כיון שאינו שלו האיך מצי לבטלו, אע"כ דהוא פועל פעולת הביטול לפני הזמן שתחול ברגע האחרונה שאז חל האיסור, וכן מבואר בב"י או"ח סי' תל"ח ד"ה ומש"כ רבינו בביאור דברי הראב"ד שם עיי"ש ודו"ק, וה"ה כאן:

ברש"י ד"ה וטעמא מאי וכו' בסוה"ד ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן דאיעבר ואיתיולד לאחר פדיונן לא גזרי' דמילתא דלא שכיחא, פי' דעיקר החשש שמא יתרשל מלפדות שצריך להוציא מעות ע"ז, אבל לאחר שכבר פדה לא שכיח שישהה כיון דאוכל ואינו עושה לא ישהה בשביל הולדות בלבד, אך קודם הפדי' גזרי' שמא ישהה מלפדות, ובזה סגי מה שאוסרין בנתעברו לפני פדיונן וז"פ:

רש"י ד"ה ואינו סופג ואע"ג דאסירי בגיזה קודם פדי' לא לקי עלי' דכי כתיב לא תגוז אקדשים גמורים כתיב ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש. לכאורה קשה אמאי אינו סופג את הארבעים הא הזיד במעילה בלאו, ולמ"ד במיתה עוד חמור טפי וכאן משמע דקיל דליכא רק איסור גרידא וכן מבואר לעיל (י"ד.) דליכא אלא איסור דרבנן:

אך י"ל דנ"מ לענין הנאה פחות משו"פ כמש"כ בשיטמ"ק לעיל (י"ד.) או בגוזז שלא לצורכו רק לצורך רפואת הבהמה, ועוד יש נ"מ לענין עבודה כגון אם עשה עבודה בבהמת הקדש זו עם בהמת חולין ביחד דמטעם נהנה מן ההקדש אין להלקותו דהנאה באה ע"י זוז"ג, אבל בבהמת קדשים תמימין דגוף העבודה אסורה לא מטעם הנאה בלבד, לא שייך זוז"ג דכשדמן' על הפועל הלא כל אחד עשה העבודה וכמש"כ באגלי טל ריש מלאכת חורש, לחלק בין זוז"ג לזא"י וזא"י עייש"ה:

תוד"ה מה בכור וכו' אפי' למ"ד בהווייתן קדושין לא דמי לבכור קודם שנולדו דהני עומדין לקדש מכח אמן שקדושה כבר, עיקר החילוק שבולדות קדשים חשוב טפי עומד לקדוש מבבכור, ובבכור אם יקדיש את העובר לקדושה אחרת קודם שנולד נחשב שקדושה זו קודמת לקדושת הבכור ושוב א"א שתחול קדושת בכור, משא"כ בשאר ולדות קדשים דהיינו אם יקדיש ולד שלמים בקדושה אחרת קודם שנולד נחשב קדושת שלמים קודמת, דאף שהעובר עדיין לא נתקדש בפועל כל זמן שלא נולד מ"מ כבר נתקדש בכח:

ועי' דוגמא לזה בתוס' ב"ק (כ"ו:

) דזרק תינוק מראש הגג לא דמי להורג את הטרפה דפטור לכו"ע, ובשיטמ"ק שם בשם הר"י מיגאש מפורש החילוק דבטרפה כבר נתהוו' הקילקול בגופו שמחמת זה סופו למות משא"כ בזה דבגופו ובאבריו אין שום קילקול עדיין עייש"ה וה"ה בזה דולדות קדשים אף דגזיה"כ דבהווייתן הם קדושים מ"מ כיון דעובר ירך אמו והוי כאחד מאברי' הקדושה ישנה בגופה אלא דלא נתפשט עדיין ע"ז האבר היינו על העובר, משא"כ בבכור דאף שעומד להתקדש ביציארו מרחם, מ"מ עכשו עדיין אין הקדושה בעולם כלל, ודו"ק, ועי' בחי' לקמן בפ' מעשר בהמה (נ"ג.)]:

ועי' ירושלמי קידושין פ"ג ה"א דפליגי אמוראי אליבא דריו"ח באמר הרי זו עולה לאחר שלשים יום והקדישה לקרבן אחר בתוך שלשים אי חלה קדושה שני', ואפשר דאף להך דס"ל התם דחלה קדושה שני' מ"מ כאן מידה והתם כיון דהי' לו להקדיש לאלתר ואמר לאחר ל' נראה דהוי כמתנה שבתוך שלשים יהי' יכול לחזור בו ולהקדישו קדושה אחרת, [וכמו דבקידושין תנאה הוי] ועוד דהתם הקדושה עדין אינה בעולם משא"כ בזה כנ"ל:

ועי' רשב"א גיטין (פ"ב:

) גבי קדשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן, דאף דאמרי' שם קידושי דשמעון לא אהני מ"מ נאסרה לראובן מפני צד המקודש שיש לו לשמעון בה שאם ימות ראובן קידושי שמעון משכחי רווחא וחיילי עייש"ה, הרי דאף שעכשו עדיין לא חלו קידושי שמעון בפועל, מ"מ כיון שיש לו צד מקודש על לאחר זמן חשוב קידושין אף דהוי ספק, וכ"ש הכא דיש לו ודאי צד מקודש שיתקדש כשיוולד דנחשב קצת קדושה מעכשו:

(דף ט"ז) תוד"ה ותמורה וא"ת מ"ש מולדות דאיעבר ואיתילד לאחר פדיונן דחשבי' לעיל ולד צבי ואיל, וי"ל דולדות אין בהם קדושה אלא מכח אמן וכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי כצבי ואיל וכו' אבל תמורה קדושה בההיא וכו':

לכאורה עלה בדעתי לבאר החילוק שבין ולדות לתמורה עפי"ד הש"ס נדרים (י"א:

) דבעיקרו קמתפיס ה"נ מתפיס בעיקר הקדושה שהיתה