ראשית בכורים (בכורות) פג

והנלפענ"ד בזה לפימש"כ לעיל (י"ד:

) עפי"ד התו"כ פ' אמור, דכשם דמום שבסתר אינו פוסל והטעם משום דבע"מ נקרא טמא וביה"ס אינו מקבל טומאה, מה"ט נמי לא שייך ענין מום בדבר הבלוע וכמו שטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה כן דבר הבלוע אינו מקבל מום, כלומר שלא נחשב מום כל זמן שהוא בלוע עייש"ה:

והנה הא דולד בע"מ אינו קדוש הטעם כיון שקדושתו באה רק מכח אמו אינו מקבל ממנה רק קדושת בע"מ ולא קדושת תם, ואף שהולד מחמת עצמו תם הוא מ"מ דנין אותו כאילו הי' בע"מ לענין דבר זה, אמנם כל זה הי' שייך אם יצויר שהעובר יהי' בע"מ מצד עצמו, אז הי' אפשר לומר דאף שעכשו תם הוא דינו כאילו הי' בע"מ כיון שקדושתו באה מכח אמו שהיא בע"מ, אך לפי האמת דכל זמן שהוא בלוע במעי אמו לא שייך אצלו ענין מום כלל, האיך יתכן לומר שמחמת אמו נחשב כאילו הוא בעצמו הי' בע"מ הא אפי' אם הוא בע"מ מצד עצמו ג"כ אין קפידא דלא שייך אצלו ענין מום כלל [וזהו כלל גדול בכמה מקומות שא"א לומר דהוי כאילו נעשה כך רק היכא דיצויר אותו הדבר בפועל, עי' דוגמא לזה בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א גבי מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור וכהנה רבות ועי' מש"כ לעיל (י"ב:

) ברש"י ד"ה חלה וה"ה כאן דכיון שמצד עצמו תם הוא אלא שאנו אומרין דכיון שקדושתו מכח אמו שהיא בע"מ דנין אותו כאילו הי' בע"מ מצד עצמו, זה לא יתכן כיון דאפי' אם הי' בע"מ בפועל לא הי' מזיק כלל] זהו קושית השיטמ"ק לפי הבנתי:

וע"ז תירצו וי"ל דלא אמרי' במעי אמן הם קדושים אלא כשהאם תמימה וכן הולדות וכו', פירוש דקדושה שאינה יכולה לחול לאחר יציאתן לאויר העולם אף במעי אמן א"א שתחול, דהנה הקדושה היא הזמנה לההקרבה כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' של"ט אות ח' ועיקר ההזמנה להקרבה היא אלאחר שנולדו ועבר עליהם ח' ימים שאז הם ראויין להקרבה ובמעי אמן הוי כמו הזמנה להזמנה דומיא להך דסנהדרין (מ"ח.) טווי לאריגה אלא דכאן גזיה"כ הוא דאף במעי אמן קדושים ומ"מ כיון שקדושתן במעי אמן הוא רק הכנה להקדושה של אחר לידתן לא יתכן לומר שתחול עליהן אז קדושה יותר מעולה מאילו כבר היו באויר העולם וכיון דמחמת לידתן לא מצויר בהם קדושת תם אף במעי אמן א"א שתחול עליהם קדושת תם רק קדושת בע"מ, ועי' דוגמא לזה בתוס' יבמות (י"ט:

) ד"ה ר"ש שכתבו דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת, עייש"ה ודו"ק:

ולפי"ז מש"כ השיטמ"ק דלא אמרי' במעי אמן הם קדושים אלא כשהאם תמימה אין הכוונה דבבע"מ לא שייך כלל במעי אמן קדושים, אלא דלא חלה קדושה יותר מעולה מלאחר לידה, ומש"כ ״וכן הולדות״ ג"כ כוונתו כך דאם הולד הוא בע"מ אין לומר שבעודנו במעי אמו חלה עליו קדושה גמורה משום דאז אין עליו תורת בע"מ, דזה אינו דלא עדיף בקדושתו מאילו כבר נולד כנ"ל:

עוד כ' בשיטמ"ק הנ"ל דקרוב לזה פירש"י ז"ל דאפי' איכא תרתי לריעותא וכו', והנה דברי רש"י ז"ל בד"ה קדושה דחוי' באמת תמוהים קצת למל"מ דאית בה תרתי לריעותא דאמותן בע"מ ת"ל משום דלאחר פדיונן נולדו אך לפי הנ"ל ניחא דמה בכך שאמותיהן נפדו הא מ"מ העובר הוא תם ובתם אינו מועיל פדיון ולא שייך בזה עובר ירך אמו דומיא למש"כ התוס' חולין (נ"ח.) דלענין ולד טרפה ל"ש ירך אמו כיון דמ"מ יש לו חיות בפ"ע וכיון דעיקר עובר ירך אמו הוא מצד הסברא כל שיש סברא להיפוך אין לאסור מכח עובר ירך אמו [עי' שיטמ"ק זבחים (ע"ה:

) אות א' ודו"ק] וא"כ ה"ה כאן כיון דהולד תם הוא ולא שייך בו פדיון מה בכך דעובר ירך אמו, אך הוא הדבר כיון דהקדושה היא מכח האם גם הולד תורת בע"מ עליו, ואף דאם הי' בע"מ בפועל ג"כ לא הי' תורת בע"מ עליו כל זמן שהוא במעי אמו מ"מ לא אלים קדושתו מאילו כבר נולד כנ"ל:

רש"י ד"ה קדושה דחוי' וכו' והן עצמן אין יכול להתפיסתן לקדושה גמורה להקריב הואיל ואידחי תו לא מיחזי, עי' תוס' מנחות (מ"ו.) ד"ה ואיזו דפשיטא להו דהלחם לאחר שנפדה ראוי להקדישו שנית אף שנדחה מתחילה קודם פדיון, הרי דבכה"ג לא שייך דיחוי דלא מצינו דיחוי רק היכא דהקדושה נשארה אלא שנפסלה ועבר הפסול והקדושה נשארה כבתחילה דא"א להקדיש מחדש דהא קדוש מכבר, משא"כ כשנפדה הלחם ומקדישין אותו עכשו מחדש הרי קדושה הלזו לא נפסלה מעולם, וא"כ גם כאן כיון דהולדות נולדו לאחר פדיון הרי שוב אין בהם קדושה, ואם יקדישם מחדש מה מזיק הדיחוי שבתחילה הרי הקדושה של עכשו לא נדחית מעולם, ומוכרח לומר דכאן שאני דלא דמי ללחמי תודה דלאחר פדיונן לא נשאר עליהם שום קדושה משא"כ בבהמה כיון דנשארה בקדושתה לענין גיזה ועבודה עדיין קדושה הראשונה עלי' ופוסל בה הדיחוי שמכבר:

(שם) בגמ' מתפיסן לשם אותו זבח סמוך לפדיונן, הנה כאן ע"כ קאי למ"ד במעי אמן הם קדושים דאי בהוויתן הם קדושים אמאי לא יוכל להקריבן מי גרע ממקדיש במעי בהמת חולין אע"כ כבר נתקדשו וא"כ מה שייך מתפיסן בקדושת אמן הא קדישי וקיימי:

וי"ל דהפירוש הוא שמשייר את העובר ואינו פודה אותו בשעה שפודה את האם כדמוכח מפירש"י שכתב דהשתא חיילי עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקע קדושתייהו על פדיון אמן עיי"ש בד"ה סמוך, ואף דכשפודה סתם גם העובר בכלל מ"מ במפרש שהעובר ישאר בקדושתו אין העובר בכלל הפדיון, ואף דמבואר בתוס' חולין (קל"ה) ובמהרש"א שם דאינו מועיל פדיון לחצאין היינו רק כשמשייר איזה אבר מגוף הבהמה אבל העובר יכול לשייר כדס"ל לר' יוחנן בתמורה (ד"י:

) דאם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו:

וא"ת הא ברש"י ד"ה לא, כתב אבל מדאורייתא עובר ירך אמו הוא עיי"ש, מ"מ י"ל דלא קאי כאן למאן דס"ל בעלמא עובר ירך אמו, אלא אף אי ס"ל בעלמא עובר לאו ירך אמו הוא מ"מ כאן לענין קדושה סתמא נחשב כירך אמו, וכדמצינו כיוצא בזה ברש"י ביצה (ד"ו.) ד"ה הטרפה שכתב דעובר ירך אמו הוא הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאוכלו עיי"ש ומדכתב הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאוכלו, משמע דאפי' למ"ד לאו ירך אמו הוא מ"מ כשדנין לענין דבר זה נחשב כירך אמו דהא בשחיטת אמו אתה בא לאוכלו והתורה עשאתו כירך אמו לענין דבר זה, וה"ה כאן כיון דהקדושה באה לו מכח אמו חשוב לענין זה כירך אמו, אך כיון דמ"מ אינו כירך אמו בעצם יכול להפרידו בשעת פדיון שהאם תצא לחולין והולד ישאר בקדושה ולא נחשב פדיון לחצאין דהא אינו נחשב כאחד מאברי' בעצם ודו"ק:

ויש להסביר ביותר עפי"ד הריטב"א ע"ז (כ"ג:

) בהא דשאני פרה דחטאת קריא רחמנא, שהקשה דא"כ גם לענין פדיון במום והעמדה והערכה נימא הכי וי"ל