ראשית בכורים (בכורות) פב

מדבר, ועי' אבני נזר יו"ד סי' ת"ח בטעם מום שבסתר שאינו פוסל מפני שענין טומאה עיקרו בגלוי דביה"ס אינו מקבל טומאה, וא"כ בולד קדשים שנעשה בע"מ במעי אמו ס"ד כיון שבשעה שקיבל המום לא הי' עליו שם מום כלל דכמו דטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה כן העובר שהוא בלוע במעי אמו אין עליו תורת בע"מ, ושוב כשר אף לאחר שיצא לאויר העולם דגבי טומאה עיקר הטומאה בשעת נגיעה ואם לא נטמא אז מפאת שהי' בלוע שוב אינו טמא אף אחר שנתגלה [ועי' חולין (ע"א:

) גבי בלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה] וסד"א דאף במום כן הוא, קמ"ל דמום שאני דכאן עיקר הפסול תלוי במציאת המום דסוף סוף הוא מאיס [ועי' מכלתין (ל"ז:

) רש"י ד"ה מום רע] ואף דבשעת קבלת המום לא הי' מזיק כלל מ"מ כשיצא לאויר העולם ונתגלה פוסל, ומצינו כיו"ב גבי מומי אדם בתו"כ פ' אמור פ"ג פ"ב אשר יהי' בו מום אין לי אלא שלא יהי' בו מום לאחר הדיבור כזיבה ונגעים וכו' הי' בו מום לפני הדיבור מנין ת"ל אשר יהי' בו מום אין לי אלא נולד תמים ונעשה בע"מ נולד בע"מ במעי אמו מנין ת"ל אשר יהי' בו מום עיי"ש ויובן ג"כ עפ"י הנ"ל. (דף ט"ו) תוד"ה ואהני קרא למיקם עלי' בלאו, וא"ת כיון דאהדרי' קרא הדר לגמרי אף לכרת כדתניא גבי פסוה"מ הגוזז והעובד לוקה וכו' וצריך לחלק עכ"ל, י"ל דהחילוק הוא דמתזבח ולא גיזה דרשינן דהגיזה לא הותרה ע"י הפדיון רק נשארה באיסורה כמקדם הילכך נשאר אותו האיסור ממש בתוקפו, משא"כ גבי חלב כיון דאיכא הקישא דצבי ואיל להתיר, ואיכא קרא לאסור אהני הקישא ואהני קרא, אהני קרא ללאו ואהני הקישא למעט מכרת:

ועפי"ז מיושב קו' המל"מ פ"א מה' מעילה ה"ז שהק' על הרמב"ם שפסק דחללה שאכלה תרומה אינה אלא בלאו ואמאי לא תהא במיתה מחמת אהדרי' לאיסורא קמא דוכל זר לא יאכל קודש, אך לפי הנ"ל א"ש דאהדרי' שייך רק היכא דהאיסור נשאר כבתחילה כמו בגיזה ועבודה דלענין דבר זה לא פקעה הקדושה ונשארה בתוקפה, משא"כ גבי חללה דהוי איסור מחודש דלא היתה אסורה עדיין מעולם, ועי' בחידושי לקמן (כ"ב.) מש"כ ע"ד הרמב"ם בפט"ז מה' מאכלות אסורות הכ"ח:

(שם:

) בגמ' היכי דמי אילימא דאיעבר ואיתולד לאחר פדיונן אמאי ולד צבי ואיל נינהו, אע"ג דגם לאחר פדיונן אסירי בגיזה ועבודה (ועי' תוס' פסחים (כ"ט:

) דאף שאר הנאות אסירי, אך התם מיירי כשאינו ראוי לאכילת ישראל וכמש"כ התוס' שם (כ"ט.) וזבחים (ע"א:

) ועי' בס' שעה"מ פ"א מה' אי"מ ובחידושי לזבחים שם] מ"מ אין הולד נתפס באיסור זה כמש"כ התוס' לק' (ט"ז.) ד"ה ותמורה דכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי ואע"ג דאסור בגו"ע אין לאיסור מועט כזה כח שיחול ע"י, קדושה על הולדות:

ויש להסביר הדבר בב' אופנים הא' דאף שאסור בגיזה ועבודה או אפי' בשאר הנאות חוץ מזביחה ואכילה מ"מ קדושה אין בהם דהפדיון הפקיע הקדושה רק איסור נשאר מגזיה"כ אבל לא קדושה, וכן משמע מלשון רבינו גרשום כאן שכ' וולד צבי ואיל הוא כלומר חולין נינהו ועי' תבו"ש סי' ל"ג דנקובת הושט, יש בו איסור נבלה ואעפי"כ אינו מטמא טומאת נבלות ואל תתמה ע"ז שתהי' נבלה ולא תטמא דמצינו דוגמא לזה בנזיר (מ"ג.) דגוסס נקרא מת לענין שאין הכהן רשאי להיות באהלו ואעפי"כ אינו מטמא עכ"ל עיי"ש, וא"כ י"ל דה"ה להיפוך בקדושה דלאחר הפדיון פקע הקדושה לגמרי ומ"מ האיסור נשאר] וכיון דלית בהו קדושה רק איסור גרידא אין הולד נאסר דרק בקדשים גזיה"כ הוא אשר יהי' לך לרבות ולדות, משא"כ בזה דאין בהם קדושה, וא"ת אכתי נאסר משום יוצא מן האיסור, הא ליתא דיוצא מן האיסור שנתרבה מהטמאים לרבות צירן ורוטבן לא שייך אלא באיסור חפצא משא"כ בזה דהוי איסור גברא כיון שגוף הבשר מיתר באכילה א"א שיהי' איסור חפצא, דרק הפעולות של גו"ע אסורות ולא גוף החתיכה, (וכן נראה פשוט דאף דמפורש בנדרים (נ"ב.) הנודר מן הבשר אסור ברוטב וקיפה מ"מ הנשבע שלא יאכל חתיכה זו מותר בהיוצא ממנה דכיון דלא הוי איסור חפצא לא נחשב יוצא מן האיסור], וגם בלא"ה לא שייך בולדות איסור יוצא שנתרבה מקרא דהטמאים כמש"כ בחידושי לפ"ק (ד"ו.), וגם איסור טהור הנולד מן הטמא פשיטא דלא שייך כאן דזהו רק במין טמא ולא בדבר שהוא מותר מצד עצמו אלא דרביעא עלי' איסור ממקום אחר וכל זה פשוט, זהו חדא:

ועוד י"ל דלעולם נשארה בו קצת קדושה וכדמוכח מפירש"י מכות (כ"ב) דהא דלוקה על שור פסוהמ"ק משום כלאים משום דפתיכי בי' קודש וחול, אך כיון שהקדושה קלושה דהא מותר לשוחטו בחוץ ולאכלו ע"כ אין בכח קדושה קלושה כזו לתפוס הולד בקדושתה, והוא דוגמא לסברת הסמ"ק גבי נ"ט בר נ"ט דהתירא דא"א שיחול חלות חדש על טעם קלוש, ה"ה בזה אף דגוף הבהמה שהיתה קדושה מכבר נשאר בה קדושה אף לאחר פדיונה מ"מ על הולדות שנתהוו אח"כ א"א שתחול קדושה קלושה כזו, כלומר דחלות קדושה מחדש א"א שיתפשט מקדושה קלושה כזו:

ויש סעד לסברא זו מדברי השיטמ"ק כאן אות ה' שהקשה למ"ד בהווייתן הם קדושים אמאי אסירי בנתעברו לפני פדיונן ונולדו לאחר פדיונן הא בשעה שצריכה הקדושה לחול כבר נפדית האם והוי ולד צבי ואיל, ותירצו כיון דלאחר פדיונן יש קדושה ליאסר בגיזה וגם נתעברו לפני פדיונן אהני קדושה שאסור בגיזה לאחר פדיון להקדיש הולדות כשנולדו עייש"ה, ולכאורה הדברים בלתי מובנים, אך לפי הנ"ל מובן דעיקר הטעם דהילדות אינן נתפסין בקדושת אמן אם נתעברו ונולדו לאחר פדיון הוא משום דתחילת התהוות הולדות בא בשעה שכבר נקלשה הקדושה וא"א שיתפס חלות חדש בקדושה קלושה משא"כ בנתעברו לפני פדיונן דבשעה שנתהוו היתה קדושת האם קדושה גמורה ואף דלא חלה אז הקדושה בפועל על הולד מ"מ אתחלתא דקדושה הוי בכח אף למ"ד בהווייתן הם קדושים כמבואר בתוס' כאן ד"ה מה בכור דמה"ט א"א לשנותן לקדושה אחרת אפי' קודם שנולדו דחלה הקדושה עליהם בכח וא"כ הקדושה הבא להם בשעת לידתן לא הוי חלות חדש [ועי' מה שאכתוב לק' בפי' ד' התוס' הנ"ל]:

בגמ' אם זכר לרבות ולד בע"מ, עי' שיטמ"ק שהק' בזה"ל וא"ת למ"ד ולדות קדשים במעי אמן קדושים אמאי לא קדוש ליקרב, וי"ל דלא אמרי' במעי אמן קדושים אלא כשהאם תמימה וכן הולדות וכו' עיי"ש, לכאורה אין שום הבנה לקושיא זו דמה בכך שבמעי אמן הם קדושים הא עיקר הטעם של מ"ד דלא קדשי ליקרב הוא משום שלא יהא הטפל חמור מן העיקר כמש"כ בפי' ר"ג כאן [יעי' בחידושי לתמורה י"ז:

] וזה שייך אף למ"ד במעי אמן קדושים, דכיון שהאם היא בע"מ האיך אפשר שתחול על הולד קדושת תם מכח האם הא לא עדיף מינה: