ראשית בכורים (בכורות) פ

לבר פדא דס"ל אין קדושה חלה על העוברין ולא חל עלי' רק קדושת דמים מ"מ כיון דנחית בי' קדושת דמים נחתה בי' נמי קדוה"ג [כשיולד] ורש"י שם לא פירש כן עיי"ש:

וקשה לשיטת התוס' אף בולד של בע"מ מעיקרו נימא מיגו דנחתי' עלי' קדושת דמים נחתי' קדושת הגוף, בשלמא לשיטת רש"י אין להקשות אמאי לא אמרי' בזה מיגו דנחתא וכו' דענין מיגו דנחתא הוא מטעם פשטה ופשטה שייך רק מחמת דיבורו של המקדיש כמבואר בריטב"א ופנ"י קדושין (ד"ז) דהוא מטעם מקדיש בעין יפה הוא מקדיש, וע"כ במקדיש זכר לדמיו כיון דבשעת הקדשו ראוי' להתפשט בו קדוה"ג פשטה הקדושה מחמת דיבורו משא"כ במקדיש בע"מ קבוע וילדה אח"כ דעכשו ליתא לדיבורו, כדמבואר ברשב"א ור"ן נדרים (כ"ט:

) גבי מקדיש לאחר ל' יום ע"כ אין קדושת הגוף מתפשטת ממילא, אך להתוס' שתפסו שם דהקדושת הגוף מתפשטת על הולד כשיולד אף דעכשו ליתא לדיבורו, ע"כ דאף ממילא שייך פשטה, א"כ אף כאן תתפשט על הולד קדוה"ג דהא תם הוא וחזי להקרבה:

אך עי' שם (י"א.) מסיק הש"ס דבר פדא וריו"ח פליגי רק בתם במעי בע"מ [אבל במעי תמימה יכול להקדישו] ב"פ סבר כיון דאמי לא מקדישין קדוה"ג הוא נמי לא קדיש, וקשה ג"כ כנ"ל כיון דחל עליו קדושת דמים תחול עליו קדושת הגוף כשיולד, ומוכרח דהתוס' לא כתבו שם כך רק לפי הס"ד אך לפי המסקנא לא קיימא הכי ובחידושי לתמורה שם הארכתי בזה:

ויש להסתפק לדעת התוס' וסייעתם במכילתין (ל"ח:

) דמום העובר ע"י רפואה חשוב מום קבוע איך הדין במקדיש בע"מ כזה ואח"כ נתרפא אם כשר למזבח מי אמרי' בזה מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג כשנתרפא או דילמא כיון דבשעה שחל עליו קדושת דמים לא הי' יכול להתפשט קדושת הגוף שוב אינו מתפשט אח"כ, וכמש"כ לעיל עפי"ד הריטב"א ופנ"י קדושין (ד"ז.):

שוב נזכרתי מדברי המאירי יומא (ס"ג) דמבואר שם דאף בע"מ עובר אין קדושת מזבח חל עליו ופסול אפי' לאחר שעבר מומו, שכתב בזה"ל הקדישו תוך ז' ליקרב לאחר ז' אין הקדש מזבח חל עליו כלל אלא הרי הוא כמקדיש בע"מ עובר וירעו עד שיוממו במום קבוע ויפדו ויצא לחולין עיי"ש, (ועי' תמורה (כ"ח:

) הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עיבר להקדישן וצריכין מום קבוע לפדות עליהם], וא"כ כ"ש בע"מ קבוע העובר ע"י רפואה דפסול להקרבה אחר שעבר מומו:

וכן מוכח קצת בש"ס תמורה (ד"ה:

) ולאביי אי דלא אמר רחמנא ולנדר לא ירצה הו"א כעובר על המצוה וכשר קמ"ל ופירש"י וכשר אפי' להקריב עיי"ש קשה טובא האיך ס"ד דבע"מ כשר להקריב הא מקרא מלא דיבר הכתוב לא תקריבו ואשה לא תתנו מהם, אע"כ קאי על בע"מ עובר, דס"ד שהוא כשר לאחר שעבר מומו [דאף בע"מ עובר אסור להקדישו כמש"כ הרמב"ן הובא בכ"מ פ"א מאיסורי המזבח] קמ"ל, אך דברי המאירי צ"ע ממתני' דקדם מום עובר להקדשן דמי לקדם הקדשן את מומן וחל עליו קדוה"ג ואם איתא דאינו ראוי להקרבה הרי מעולם לא חל עליו קדוה"ג, והנה דברי רש"י תמורה הנ"ל יש לפרש במום קבוע העובר ע"י רפואה אך המאירי שכתב דאף במום עובר דינא הכי זה תמוה כנ"ל וצע"ג וד' יאר עיני:

עוד יש להסתפק בבע"מ קבוע שבידו לרפאותו בכל עת אילי עדיף לענין זה מבע"מ עובר ממילא לאחר זמן דלאו סמיא בידו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כדמצינו לענין דשלבל"ע ואילו מחוסר זמן פליגי רש"י ותוס' ביבמות (ל"ד), וכיון שבידו לרפאותו תיכף אמרי' מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף דכיון שהקדישו סתם הוי כאומר בפירוש שיחול עליו קדושת מזבח לכשירפאנו ולא הוי דשלבל"ע דהא בידו לרפאותו עכשו, ולא באתי בזה רק להעיר:

(דף י"ד:

) גמ' הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, כתבו התוס' דאי הוי נקיט בהמה סתם הו"א דנקבה קדוש קדושת הגוף וקרבה שלמים ושמעי' לי' לר' יהושע במס' שקלים דנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהם עולות עיי"ש, הרי תפסו דלאו דוקא במקדיש כל נכסיו והי' ביניהם בהמות הדין כן אלא אף במקדיש בהמה אחת לדמי' לא אמרינן דנחתא עלה קדושת שלמים ותקרב היא עצמה שלמים אלא תמכר לצורכי שלמים ויביא בדמי' עולה:

ויש לי בזה מקום עיון דהנה לכאורה קשה, אהא דס"ל לר"י דנקבות ימכרו לצורכי שלמים כו' וכתבו התוס' בתמורה (ד"כ.) דסתמא דעתו לעולה דכולו כליל ובשיטמ"ק מפני שהוא קרבן חשוב, והא כתבו התוס' בתמורה (ד"ז.) ד"ה אפי' דהמקדיש נקבה לעולה לוקה, וא"כ נימא דסתמא כוונתו הי' שהיא עצמה תקרב שלמים דלא שביק אינש היתירא ועביד איסורא, ומה בכך דעולה הוא קרבן חשוב יותר וכי בשביל זה יעשה איסור:

אך י"ל כיון דהקדיש כל נכסיו ויש ביניהם כמה בהמות אפשר דלאו זה ליכא בתערובת דהאיסור להקדיש נקבה לדמי עולה הוא משום לתא דמקדיש בע"מ כדמוכח בש"ס תמורה שם והנה גבי מקריב בע"מ למזבח קימ"ל דע"י תערובות מרצין, עי' יומא (ס"ד.) ועי' זבחים (ע"ז) בתוס' דאף רבנן דר"א ס"ל דע"י תערובות ירצו אלא דלכתחילה אסור מדרבנן, וא"כ כשם שמותר מה"ת להקריב בע"מ ע"י תערובות כ"כ מותר להקדישן ע"י תערובות וכ"ש הוא דלא חמור מקדיש בע"מ ממקריב שהוא עיקר הקרבן וההקדש הוא רק הזמנה להקרבה, ואפשר דבמקדיש ע"י תערובות אפי' איסור דרבנן ליכא אפי' לרבנן דפליגי אר"א:

וכל זה במקדיש ע"י תערובות אבל במקדיש בהמה יחידית נקבה לדמי' שלמים כיון דאיסור תורה קעבד אי כוונתו היתה לעולה, אמאי לא נימא דכוונתו היתה לשם שלמים מחמת החזקה דלא שביק היתירא ועביד איסורא, דהוא חזקה גמורה ואלימותא, [עי' תמורה (כ"ז.) בעי אביי היו לפניו ב' בהמות של קודש וכו' או דילמא לא שביק היתירא וכו' ועי' רמב"ם פ"ב מה' תמורה דפסק דלא שביק היתירא, וחוץ מזה הרי עיקר הסכק הוא שם רק מפני שאם כוונתו הי' לאחולי הרי הוציא דבריו לבטלה דתמימין אינם מתחללין, אבל בנ"ד פשיטא דלא שביק היתירא, ומכ"ש לפימש"כ הב"י סי' תרנ"ה בשם או"ז דמילתא דלא שכיחא היא שיעשה אדם מצוה בעבירה עיי"ש, א"כ בודאי כשבא להפריש קרבן נדבה אין דעתו ע"י איסור]:

וחוץ מזה קשה לכאורה עמש"כ השיטמ"ק והתוס' הנ"ל דהיינו טעמא דר' יהושע דסתמא דעתו לעולה שהיא כליל והוי קרבן חשוב, הא מבואר בפסחים (ע"ז:

) דלר' יהושע עולה ושלמים שקולין הם דעולה יש בה מעלה שהיא כליל ושלמים משום דאית בה שתי