ראשית בכורים (בכורות) עט

עוד תירץ השיטמ"ק דמיירי בלית בה שוה פרוטה ואין איסור הנאה בהקדש פחות משו"פ, ולכאורה הא קימ"ל ח"ש אסור מה"ת, אך עי' ברשב"א גיטין (י"ב) דבמעילה אין ח"ש אסור מה"ת, אולי הטעם בזה לפימש"כ הח"צ דח"ש הוא מטעם אחשבי' וגבי מעילה כיון דקימ"ל דאף מתעסק חייב כבש"ס פסחים (ל"ג.) לא שייך אחשבי' כסברת הרמב"ן גיטין (מ"ה.) בהשמטות דכל מקום דלא בעי' מחשבה אין דנין על המחשבה כלל עיי"ש:

וכן יש לתרץ ג"כ עפ"י שיטת המאירי ריש פ' יוהכ"פ דבדעתו בפירוש שלא להשלים אף ריו"ח מודה דשרי מה"ת, אמנם אכתי קשה כיון דלכה"פ איסור דרבנן איכא אף בח"ש, שוב הדרא קושיא לדוכתא פשיטא דהא ד' אלעזר דאמר קדשי בה"ב אסורין בגיזה ועבודה איסורא דרבנן קאמר כדמפורש לקמן (כ"ה.) וקשה קו' השיטמ"ק הא איסור דרבנן בלא"ה איכא אף בפחות משו"פ, מטעם הנאה, ומה יועיל התירוץ דמיירי בלית בה שו"פ וצ"ע:

וגוף קו' השיטמ"ק יש ליישב בפשיטות דר"א בא לאסור אף באופן שגוזז שלא לצורך הנאתו רק לאיזה תכלית אחר כמוש"כ הרא"ש בפ"ק דמכילתין סי' י"א גבי פטר חמור שאם הי' שערו מסובך ומזיק לו או שהיתה לו מכה במקום שערות גוזזו שלא נאסרה בו גיזה אלא מתורת הנאה עיי"ש, וגבי קדשי בה"ב לרבנן בכה"ג שרי ולר"א אסור, וז"פ:

תוד"ה קדושת דמים, פי' בקונ' קדושת דמים פוטרת מן הבכורה כקדושת הגוף כדמפרש לקמן מקראי דפוטרת מן הבכורה, וקשה לפירושו דהתם פטרינן בפסוהח"ק אעפ"י דנפדו מדאיתקש לצבי ואיל וכו' אלא היינו טעמא דקדושת דמים משום דכתיב גבי בכור ישראל ע"כ:

ונלפענ"ד ליישב פירש"י ז"ל עפימש"כ הרשב"א חולין (קל"ט) דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא כשיעבוד ממון עיי"ש וא"כ אן למעטו מבכורה מקרא דבישראל כיון דהוי רק משועבד להקדש ואיהו מצי לסלוקי להקדש בזוזי דמיא למש"כ התוס' פסחים (ד"ו.) לענין בהמת ארנונא, [ועדיף עוד מבהמת ארנונא מתרי טעמי, חדא דשם מחוסר ממון דוקא וכאן בידו לאיתשולי ג"כ, ועוד דשם אי לא אשכח זוזי שקיל בהמה וכאן סוף כל סוף עומד לצאת לחולין] דכיון דעיקר הבהמה של ישראל היתה מתחילה אלא דמשועבדת לארנונא וכיון דאפשר לסלוקי בזוזי לא יצאה מרשות ישראל עיי"ש, ה"ה כאן כיון דאינה אלא משועבדת להקדש ומצי לסלוקי בזוזי לא יצאה מרשותו הילכך לא מצי למעט לה מבישראל, ע"כ פי' דקדושת דמים פוטרת מבכורה כמו קדושת הגוף, פירוש, דהא דקדושת הגוף פוטר מבכורה אפי' אחר פדיון היא מדקריא רחמנא צבי ואיל ופטור כמו צבי ואיל, הרי דאף שבאמת הוא שה מ"מ כיון דרחמנא קריא צבי ואיל דינו כאילו הי' צבי ואיל בעצם, ועי' תוס' מכות (כ"ב.) ד"ה שהרי וחגיגה (כ"ז.) רחמנא קריי' עץ, וא"כ ה"ה בקדשי בה"ב אף דאינו אלא שיעבוד להקדש מ"מ פטור מן הבכורה דרחמנא קריא קודש לד', וכמש"כ התוס' פסחים (מ"ו:

) בהא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה דאינו עובר מטעם הואיל כיון דכתיב בו קודש לד' עיי"ש, וזהו מה שפירש"י דקדושת דמים פוטרת כקדושת הגוף, היינו כמו דהתם גלי קרא צבי ואיל כ"כ הכא גלי קרא קודש לד', ואף שהיא כוונה רחוקה, לא נמנעתי מלהעלותה על הגליון, וכל פיטפוטי דאורייתא טבין:

ועי' פי' הרע"ב פ"י דחולין (מ"ב) דהא דקדו"ד מדחה מן הבכורה הוא משום דאין קדושה חלה על קדושה, והנה טעם זה הוא פשוט כדאיתא בפ' מעשר בהמה (נ"ג:

) ובתמורה (ל"ב.) אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה, ומדפירש רש"י ז"ל כאן טעם רחוק ולא פי' כהרע"ב לפי הנראה ס"ל דהא דאין קדושה חלה על קדושה, לא שייך רק באדם המקדיש דזה ילפי' מקרא דלא יקדיש איש אותו, ועי' רמב"ם פ"ד מה' תמורה הי"א ובכ"מ שם, ואכתי צ"ע בזה:

גמ' נפדין תמימין או לא וכו' ואין צריכין מום שאין קדושה חלה עליהם שלא יהא טפל חמור מן העיקר, לכאורה יש להעיר מר"פ הערל, הערל וכל הטמאין אעפ"י שאינם אוכלין מאכילין לנשיהם ועבדיהם בתרומה ואמאי לא נימא שם אין הנופל עדיף מהעיקר, אע"כ משום דמה שהכהן עצמו אינו אוכל הוא מחמת סיבת הערלות וסיבה זו אינה בהעבד, א"כ גם כאן נימא כיון שסיבת המום ליכא בהולד יחול עליו קדושת הגוף ואף דלא חזי להקרבה משום דאתי מכח קדושה דחוי' מ"מ לא יפדו אותו בלא מום:

אך באמת לק"מ דהא מפורש בר"פ אלמנה לכה"ג (ס"ו.) דערל וטמא רק פומייהו הוא דכאיב להו ופירש"י עומדין לתקן ולאכול עיי"ש וע"כ חשיבי בני אכילת תרומה מעכשו אף שאין אוכלין עכשו בפועל, ואף דערל סתמא נקיט ומשמע דכל ערל מאכיל אף במתו אחיו כשהם גדולים וזה לא יהי' לו תקנתא למול לעולם:

אך עי' אבני נזר חיו"ד סי' שכ"ו דערל כזה שלא יהי' לו תקנה לעולם, אף הוא בעצמו אוכל, כיון דא"א למול לעולם אין עליו שם ערל, וערל שאינו אוכל הוא רק מי שיש לו תקנה למול לאחר זמן, וא"כ אתי שפיר הא דולד בע"מ נפדה כמו שהוא דלא עדיף קדושתו מקדושת אמו, וז"פ:

עוד יש להעיר מדברי התוס' תמורה (ד"י ד"ה כי יתנו שכר גידוליו להקדש פי' מה שמשביחין כל שעה בקרקע של הקדש וכ"פ הרמב"ם כר"י בפ"ד מה' מת"ע הכ"ג עיי"ש, והנה שם א"א לפרש דאין ההקדש חל אף על גוף הכרם משום דאינו יכול להפקיע השיעבוד של העניים, דא"כ אמאי יתנו שכר להקדש הא בזה לא שייך לומר שהקדיש השכר המגיע לו דהא אינו מגיע לו שום שכר מהעניים, ולא דמי למשכיר בית והקדישו שחל ההקדש על השכירות המגיע לו מהשוכר כמש"כ הש"ך בפי' ד' הירושלמי הנ"ל אע"כ דעל גוף הכרם חלה הקדושה מיד וא"כ האיך העניים רשאים ליהנות מכרם שגופו הקדש ומה מועיל תשלומי שכר גידוליו:

ואולי י"ל כיון דחייב להניח העוללות ע"ג האילן עד שיבואו עניים ויתלשום נמצא דכרמו משועבד אף להגידול של העוללות ומחמת זה לא חלה הקדושה אף על גוף הכרם עכשו והתחלת חלות הקדושה יהי' לאחר שיתלשו העניים את העוללות, וא"כ מצד עיקר הדין אין העניים חייבין לשלם שכר גידולין להקדש (ועי' ירושלמי פ' האומר ה"א הרי זה עולה לאחר ל' מכרה בתוך ל' אינה מכורה הקדישה לא קדשה ליידא מילה א"ל לאחר שלשים לשאר לו גיזה ועבודה] וזהו באמת טעמא של ת"ק דפוטר ור' יוסי דמחייב זהו רק מדרבנן שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון משום שנראה כאילו נהנה מן ההקדש כיון שהקדושה עתידה לחול ממילא ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי ע"כ הג"ה: