ראשית בכורים (בכורות) ז

חכמים אמאי אין שומעין לו, י"ל דהכא לא שייך לומר כן כיון דאינו מוכרח ליתן לכהן זה דוקא ואם לא יתרצה כהן זה לקבל מעות יתנם לכהן אחר, וזה פשוט:

(שם) והנותן לו בקבלה אעפ"י שאינו רשאי עי' בפי' רבינו גרשום שכ' אעפ"י באינו רשאי ליתנה לעכו"ם בקבלה לפי שעושה בה מלאכה בשבת, ועוד שמפקיעה מן הבכורה, משמע דישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות ועשתה מלאכה בשבת הישראל עובר משום שביתת בהמתו וכ"מ בשו"ע או"ח סי' רמ"ו עיי"ש וראיתי בס' מנחת חינוך במוסך השבת שהק' אמאי לא ממעטינן בהמה של שותפין מדכתיב וכל בהמתך דמשמע המיוחד לך ולא של שותפין כדמצינו בחולין (קל"ה:

) גבי דגנך כסותך ושדך, והניח בצ"ע:

ולפענד"נ לתרץ עפימש"כ באגלי טל מלאכת חורש סק״א דהא דשנים שעשו בזא"י וזא"י חייבין ודנין כאילו כל אחד עשה כל המלאכה, זהו רק שם מפני שדנין על האדם העושה, אבל אם דנין על המלאכה הנעשית נחשב שנעשית מכח שניהם דהא המלאכה מורכבת מכח שניהם, והיינו טעמא דישראל ועכו"ם שאחזו בסכין ושחטו השחיטה פסולה משום דשם דנין על הבהמה הנשחטת, ומאי חזית דשדית לה בתר ישראל להכשיר שדי לה בתר נכרי לפסול עכתוד"ק ז"ל עייש"ה:

והנה בענין שביתת בהמתו יש לחקור אם חיוב השביתה היא מצד הבהמה שהתורה גזרה שבהמת ישראל תשבות בשבת או דלמא חיוב השביתה היא מצד האדם שהחשיבה התורה מלאכת הבהמה כאילו בעלים עושין וביטול שביתתה נחשב ביטול שביתה לגבי בעלי' אלא דעל מלאכת עצמו חייב סקילה ועל מלאכת בהמתו עובר בעשה לדעת התוס' והרמב"ם או בלאו לדעת רש"י ע"ז ט"ו. ור"ן שם והחינוך מ' ל"ב עיי"ש:

ולפי הנראה הא תליא אי אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט שהב"י או"ח סי' תצ"ה הביא ב' דעות בזה, ועי' בשו"ע הרב סי' רמ"ו סי"ט מבואר סברת מחלקותם שהמתירין טעמם לפי שלא נצטוינו ביו"ט אלא שלא נעשה מלאכה, ומה שבהמתנו עושה אין זה נקראת מלאכה אצלינו אלא אצל הבהמה, משמע דהאוסרים ס"ל דמה שהבהמה עושה נחשבת מלאכה אצל האדם, שכך גזרה תורה שמלאכת בהמתו נחשב כאילו הוא בעצמו עשה, וכיון דהוי סוג מלאכת עצמו נוהג אף ביו"ט, ואולי הא תליא במחלוקת הפוסקים הנ"ל אי על שביתת בהמתו עובר בלאו או בעשה דלשיטת התוס' והרמב"ם שעובר רק בעשה דלמען ינוח לא הוי סוג מלאכה ומותר ביו"ט כדמוכח ברמב"ם פ"ה מה' יו"ט ה"ב עיי"ש ולשיטת רש"י ור"ן וחינוך שעובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה הוי סוג מלאכת עצמו ונוהג ביו"ט ולשיטתם נוהג אף בשל שותפין, ועי' נזיר ד"ב. וברש"י שם ד"ה אלא משמע לכאו' דאינו סוג מלאכת עצמו אך משם אין ראי' כיון דמ"מ האיסור הוא ע"י ממונו ולא ע"י גופו ממש קלישא איסורא ועי' בשו"ע הרב יו"ד סי' ק"צ אות פ"ו ותבין:

שוב ראיתי שכן מבואר באבני נזר חיו"ד סי' תנ"ח דהוי סוג שביתת עצמו אלא דהוא ז"ל כתב כן אף לדעת הרמב"ם והכריח כן מדלא נמנית מצוה בפ"ע ע"כ המצוה היא שישבות האדם וכל השייכים אליו עייש"ה. ועי' אבני נזר או"ח סי' ב' אות מ"ז במש"כ שבהמתו של ישראל אסורה לעשות לעצמה מלאכת או"נ ביו"ט]:

ולפי"ז לא דמי לכל הנך דש"ס חולין (קל"ה:

) דממעטינן של שותפין דשם דנין על החפץ כגון גבי דגנך דנין על הדגן אם יש בו חיוב תרומה וכיון דכח ב' השותפין מורכבין בו פטור, וכן גבי שדך וכסותך, משא"כ גבי שביתת בהמתו דשם אין דנין על המלאכה הנעשית ולא על הבהמה עצמה אלא על האדם בעל הבהמה דנחשב מלאכת עצמו [להאומרים דמצוו' על שביתת בהמתו ביו"ט] ונחשב כאילו ב' השותפין עשו בעצמם המלאכה דאם זא"י וזא"י חייבין, ואף כאן נחשב זא"י וזא"י דהא בבהמה זו אי אפשר לעשות בכחו של אחד בלעדי השני [וכמש"כ התוס' שבת (צ"ג.) ד"ה אמר דאפי' הוא בעל כח הרבה אלא שעושה בכה"ג שאלמלא אחר לא הי' יכול לעשות לבדו הוי אינו יכול] ועי' אבני נזר חאו"ח סי' מ"ה, ויש לפלפל בדבריו ז"ל בנוגע לענינינו אך אכמ"ל:

ואם כנים הדברים הא דמבואר בשו"ע או"ח דישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות הישראל מוזהר על שביתתה, המחבר לטעמו אזיל שבב"י סי' תצ"ה דעתו נוטה לאסור ביו"ט עיי"ש, וכן מדברי ר"ג כאן יש ללמוד דמצווה על שביתת בהמתו ביו"ט דהא בהא תליא:

ואולי י"ל עוד לפי"מ דאמרינן בפ' מעשר בהמה (נ"ו) דהא דלקוח פטיר ממעשר בהמה ילפי' מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך מה בנך אינו בלקוח אף צאנך ובקרך אינו בלקוח עיי"ש, ולכאורה למ"ל קרא דיהי' לך ולא של שותפות למעט שותפות ממע"ב ניליף נמי מהך הקישא דמה בנך אינו בשותפות, ומוכרח דבנך נחשב ישנו בשותפות כיון דהאב והאם משותפין בו, וכאמרם ז"ל ג' שותפין באדם, וא"כ לענין שביתה דכתיב בנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך מקשי' כל הנך לבן ובת מה בנך בשותפות אף עבדך ובהמתך אפי' בשותפות אך זה יתכן ג"כ רק להסוברים דעל שביתת בהמתו עובר בלאו אבל להסוברים שאינו עובר אלא בעשה הרי הלימוד הוא מקרא דלמען ינוח שורך וגו' ושם לא כתיב בנך (ואף דלדון בי"ג מדות אין דרך זה מסור לחכמי זמנינו כמש"כ באב"נ או"ח סי' קצ"א אות כ"ו, אך אין אני ממציא דין מחודש מכח ההיקש, אלא לומר דזהו טעם איסור השותפות המבואר בד' הראשונים ז"ל]:

(שם ע"ב) בתוד"ה מאי, ולכאורה לא איירי בבהמה לעוברה דא"כ מאי פריך והא דמיו קתני לימא דקאי אעובר וכו', ואינו מובן כיון דס"ל השתא דרשאי למכור העובר אמאי קנסי' לי' על העובר הא לא עביד בי' איסורא, ואולי י"ל דהתוס' תפסו כאן דאף דבמכירת העובר גרידא ליכא איסור, ועיקר האיסור כאן הוא מכירת הבהמה עצמה מ"מ כיון שהעובר הוא סיבה להמכירה דעיקר המכירה היתה בשביל העובר שיפטר מבכורה, שפיר הי' מקום לקנוס אף על העובר לפדותו עד עשרה בדמיו כיון דסיבת המכירה היא ע"י, וזה שכ' התוס' לכאורה לא איירי בבהמה לעוברה דבכה"ג שפיר נקט דמיו, רק איירי שנתן לו בהמה בקבלה לפטמה ואירע שנתעברה אבל עיקר הנתינה בקבלה לא הי' בשביל העובר, אבל הכא דעיקר המכירה היתה בשביל העובר אז אף על העובר קנסו כיון דהיא סיבה להמכירה:

עוי"ל כיון דצריך לפדות הבהמה עשרה בדמים אם הי' בא לפדותה בשעה שהיא עדיין מעוברה ודאי הי' נותן עשרה בדמיו אף עבור העובר דאז עובו ירך אמו הי' וכאחד מאברי', הילכך אף לאחר שיצא