ראשית בכורים (בכורות) עח

קנה זהו רק בעובר שנולד אח"כ בר קיימא אבל נפל יש לו זכי' במעי אמו שכבר נוצר בו נשמה עיי"ש, וכ"כ י"ל דאף דגלי קרא דנפל קדוש בבכורה היינו כשהי' נפל במעי אמו דזהו שלימותו, אבל ביצא חי לאויר העולם אף בע"מ אינו קדוש, ועי' תוס' זבחים (פ"ד:

) ד"ה ומוציא שכתבו דנפלים עדיפי מטומטם ואנדרוגינוס כיון דאי הוי בר קיימא הוי חזי להקרבה, אך לא עדיף רק מטוחטום ואנדרוגינוס שאין במינם קרב אבל לא מבע"מ, ועי' תמורה (י"ז.) ועי' תוס' זבחים (קי"ד.) ד"ה וקסבר דפשיטא להו דנפל לא עדיף מהנך:

ויש לבאר החילוק שבין נפל לבע"מ באופן אחר דהנה בע"מ אסור להקדישו וע"כ הדין נותן דאף קדושה הבאה מאלי' כגון קדושת בכורה לא תחול על בע"מ, וכמו דמצינו לענין איסור הטלת מום דגוף המום הוי דבר מתועב אפי' נפל מאליו עי' תוס' חולין (קט"ו.) ד"ה כל ובמזרחי עה"ת פ' ראה וגו"א שם, ה"ה לענין קדושת בע"מ כיון דהתורה מאסה קדושת בע"מ מסתמא לא הקדישתו תורה וקדושת בכור הוי קדושת תורה דרחמנא קדשי' ביציאתו מרחם, והא דגלי קרא דנפלים קדשי התם לא שייך איסור מקדיש בע"מ דהנה בתוס' תמורה (ד"י:

) דבעובר לא שייך איסור מקדיש מחוסר זמן ועי' שיטמ"ק זבחים (י"ב.) מבואר הטעם דלא אסרה תורה להקדיש מחו"ז אלא כשראוי להקרבה, ומסתמא אף בבע"מ כן הוא דהא עיקר קרא דעובר בחמשה שמות בבע"מ כתיב אלא דילפי' מיני' לשאר פסולין עי' רש"י חולין (ד"פ:

) ד"ה משום, וא"כ נפל שאינו ראוי להקרבה לא שייך בי' איסור דמקדיש בע"מ ע"כ שפיר קדוש בקדושת בכורה הבאה מאלי', אבל בע"מ שיצא לאויר העולם כשהוא חי כמו דאסור להקדישו כ"כ נימא דקדושת תורה לא חלה עליו:

והנראה לי בזה דהנה העובר כל זמן שהוא בפנים אין עליו שם בע"מ כלל דכמו דמום שבסתר אינו פוסל וכתב באבני נזר חיו"ד סי' ת"ח הטעם משום דענין מום וטומאה אחד הוא כדמפורש בש"ס ר"פ המנחות והנסכים ומוכח לה מקרא דכתיב ואם בבהמה הטמאה אשר לא יקריבו ובבע"מ הכתוב מדבר וע"כ כמו דטומאה עיקרה בגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה ה"ה למום שבסתר שאינו פוסל עיי"ש, ואף אנן נימא כמו שטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה כ"כ עובר הבלוע במעי אמו אינו מקבל פסול בע"מ (ועי' תו"כ פ' אמור פ"ג אשר יהי' בו מום אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בע"מ נולד בע"מ במעי אמו מנין ת"ל אשר יהי' בו מום עיי"ש ומה שאכתוב בזה בחידושי לקמן בשמעתין ד"ה אם] נמצא דהמום חל בו לאחר שנולד ויצא לאויר העולם, וא"כ לרב הונא דס"ל בחולין (ס"ט:

) בכור למפרע הוא קדוש הרי הקדושה קדמה להמום דכשיצא רובו חלה עליו הקדושה למפרע משעה שהתחיל לצאת ואז עדיין לא הי' בע"מ שעדיין לא הי' נולד דהלידה לא חלה למפרע רק הקדושה:

והנה טעמו דרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש, י"ל משום דקדושת בכור בנגיעת רחם תליא וע"כ לא יתכן לומר דלאחר שיצא רובו קדוש מכאן ולהבא דהא החלק שכבר יצא אינו נוגע עכשו ברחם ולא יתכן לומר שנתקדש עכשו מפני שכבר נגע דהא עכשו ליתא לנגיעה וכיון דבשעת נגיעה לא נתקדש במה יתקדש עכשו ודמיא לקו' התוס' סוכה (ל"ד:

) ד"ה שתהא על שיט הבה"ג דהאיך יתכן שיחול שם מצוה למפרע על המינים שכבר אינם בידו, ואפשר דאף הבה"ג יודה כאן דשם עדיף טפי כמה שאבאר בס"ד בחידושי לפ' יש בכור וכאן דמי טפי להך דמשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דלא מהני] ואין לומר דדנין אותו כאילו נוגע עכשו, דהא בעי' נגיעה ממש וכמש"כ הרמב"ן דמה"ט אף מב"מ חוצץ כיון דמ"מ אינו נוגע בפועל ממש, וע"כ מוכרח דלמפרע הוא קדוש:

ולפי"ז יובן היטב מה שפירש"י כאן שאפי' במומן חלה עליהן קדושה משום דבכור רחם מקדשו, כלומר כיון, דנגיעת רחם מקדשו מוכרח דלמפרע הוא קדוש כרב הונא וכיון דלמפרע קדוש הרי קדושתו קדמה את מומו דכל זמן שהוא בפנים אין עליו תורת בע"מ, נמצא דהמום חל ביציאת רובו מכאן, ולהבא דאז הוא כילוד והקדושה קודמת דהא חלה למפרע ודו"ק:

ועי' תוס' חולין (ס"ט:

) ד"ה יצא שכ' בזה"ל אם לא נחלק בין מכירה לנכרי להנך, והחילוק מבואר בשיטמ"ק תמורה (כ"ד:

) בהשמטות דכשם שאם חתך אבר אבר והשליך לכלבים לא חלה אח"כ הקדושה למפרע מפני שאין לה ע"מ לחול דלא שייך חלות על דבר שאינו בעולם ה"ה כשנעשה בע"מ לא חלה קדושת תם למפרע דהא בכור תם ליתא עכשו בעולם ולפי"ז אין הקדושה קודמת להמום, אך אפשר דרש"י אזיל לפי שיטת התוס' בתירוץ הא' שם דההיא דלא כרב הונא עיי"ש ודו"ק]:

ולרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש יהי' מוכרח לומר דהא דבכור קדוש כשנולד במומו משום דאפי' נפלים קדשי ולא ס"ל לחלק בין נפל לבע"מ אך רש"י אזיל אליבא דרב הונא כנ"ל:

בגמ' טעמא דנפדו הא לא נפדו אסורין בגיזה ועבודה מסייע לי', לר"א דאמר קדשי בה"ב אסורין בגזו"ע, בשיטמ"ק אות ג' הקשה פשיטא כיון דקדושין הם [כוונתם מטעם איסור הנאה], וי"ל שאפי' קנה הגיזה והעבודה מהקדש עייש"ה, וקשה לי כיון שהבהמה נשארה הקדש האיך מועיל מה שקנה הגיזה שיהי' מותר לגזוז וליהנות ממנה עי' תוס' חולין (קל"ה) ד"ה והא ובמהרש"א שם דכל זמן שהגיזה מחובר להבהמה לא מהני בה פדי' לבדה דהו"ל כפודה אבר מבהמה שכולה קדושה דלא מהני כדמוכח מסוגית הש"ס שם עיי"ש, וחוץ מזה הא הגיזה מכחשת את הבהמה כדמבואר שם:

וכן קשה מעבודה האיך מועיל מה שמשלם להקדש שכר עבור העבודה שיהי' מותר לעבוד הא מ"מ נהנה מבהמה שגופה קודש, עי' ערכין (כ"א.) המשכיר בית לחברו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ומקשה היכי דייר במעילה קאי, ואף דבירושלמי סו"פ מקום שנהגו לכאורה מפורש להיפוך דגרסי' שם המשכיר בית לחברו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש, כבר כתב הש"ך ביו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה לחלק בין משכיר לו בית סתם למשכיר לו בית זה דבחשכיר לו בית זה אין ההקדש חל כלל דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ולא חל ההקדש על גוף הבית רק על השכירות עייש"ה, וא"כ בנ"ד שהקדושה כבר חלה על גוף הבהמה אף שמשלם להקדש עבור העבודה לא מהני דמ"מ נהנה מבהמה שגופה הקדש, ודברי השיטמ"ק צע"ג ומצוה ליישב*):

*) הג"ה ויש לי בזה מקום עיון בפ"ז דפאה מ"ח המקדיש כרמו משנודעו בו העוללות העוללות לעניים ר' יוסי אומר