ראשית בכורים (בכורות) עז

אך לפי הנראה הראי' כך היא אם איתא דבנכרי שייך קנין שטר הי' בדין דכיון שהישראל לא קנה משום דלא סמכא דעתי', תשאר השדה ברשות הנכרי כמו שהדין בישראל הקונה מישראל במקום שנהגו לכתוב את השטר, אע"כ דנכרי אין לו שייכות כלל בקנין שטר וע"כ מצדו נגמר הקנין תיכף בקבלת הכסף, ואף אם יכתוב אח"כ שטר קודם שזכה אחר לא יועיל כמש"כ בשיטמ"ק שם עייש"ה:

תוד"ה אימא וכו' ועוד י"ל הא דקאמר עכו"ם בחדא לאו בחליפין ששוה בעכו"ם וישראל מיירי וכו' לכאורה קשה כמו דממעטי' עכו"ם מקנין משיכה מדכתיב מיד עמיתך כן יתמעט מקנין חליפין דכתיב וזאת לפנים בישראל וגו', שוב ראיתי בפנ"י קדושין ד"ג ובקו"א שם שהרגיש בזה והניח בצ"ע עיי"ש:

ואולי י"ל עפי"ד הזוה"ק פ' חקת (דק"פ.) דמלפנים הי' הקנין בנעל דוקא ואח"כ כשנתקלקלו הדורות נעתק לשאר חפצים ג"כ עייש"ה, וא"כ י"ל דהא דכתיב וזאת לפנים בישראל למעט עכו"ם זהו רק לפנים כשהי' הקנין בנעל דוקא דנכרים אין להם שייכות בסוד זה, אך אח"כ כשנעתק הקנין לשאר חפצים לית לן למעט נכרים מקנין חליפין:

(שם ע"ב) בגמ' לעמיתך למ"ל וכו' יש להעיר לפי"מ דאיתא בתו"כ הובא ברש"י עה"ת לדרוש משם מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך וכו' הרי איצטריך קרא דלעמיתך לכך, ולפי הנראה הוי דרשא גמורה ולא אסמכתא וקרא איצטריך היכא דצריך לטרוח ולהשתדל לקנות אצל ישראל או למכור לו, דאם שניהם עומדין לפניו פשיטא דישראל קודם כדאיתא בפ' איזהו נשך (ע"א.) וכן ראיתי בס' דברי דוד להט"ז שם בפ' בהר עיי"ש וקשה כנ"ל:

אך י"ל כיון דב' פעמים לעמיתך כתיבי חד גבי מוכר וחד גבי לוקח חדא דרשינן לענין דאין אונאה לעכו"ם או לקנינם, ואידך שיקנה רק אצל ישראל דמדגלי קרא גבי לוקח ידעינן אף למוכר, ואף דבש"ס ב"מ (נ"א) עבדי' צריכותא דמוכר וליקח מ"מ מאחר דגלי קרא דאין לחלק ביניהם שיב לא איצטריך ב' פעמים לעמיתך וילפי' מינה תרתי וז"פ:

רש"י ד"ה איבעי לי' לעיוני ומדלא עיין אחולי אחיל והוי משיכתו משיכה גמורה, קשה לי אמאי לא נימא איסורא לא ניחא לי' למיקני כדאמרי' בפ' השואל (ק"ב) ועי' רא"ש פכ"ש ובשו"ע או"ח סי' תמ"ח ס"ב ובט"ז ומג"א שם:

ואולי י"ל עפימש"כ המג"א סי' תקפ"ו סק"ה דע"ז של נכרי והישראל חייב באחריותה מיקרי ע"ז של ישראל לענין שאינו מועיל בה ביטול ומדמה לה לחמץ דעובר בקבלת אחריות עיי"ש, ולכאו' הא בחמץ גלי קרא בל ימצא לרבות גורם לממון אבל בע"ז דליכא קרא מנלן, אע"כ כיון דבע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מה"ח ומטעם זה אף אפרה אסור ואפי' פחות משו"פ כמש"פ הרמב"ם בפ"ז מה' עכו"ם ופי"א מה' מ"א הרי דבע"ז אסרה תורה אפי' שום צד ממון, ע"כ אמרי' בזה גורל"מ כממון דמיא וכמו שאסור כ"ש בכמות ה"ה לכ"ש באיכות היינו קבלת אחריות דהוי קנין קלוש, ועי' ר"ח פסחים (ד"ל.) גבי בעירו חמירא דבני חילא וכו' ועי' תוס' פסחים (כ"ט:

) דאפר גרע מגורל"מ, זהו טעמו של המג"א לפענ"ד:

ולפי"ז יובן גם כאן אף דבעלמא קימ"ל איסורא לא ניחא לי' דליקני מ"מ כיון שמשך והע"ז נמצאת ברשותו ובידו להתרצות לזכות בה נחשב שיש לו בה צד ממון ועכ"פ חשוב מאומה מן החרם כיון שעשה פעולת קנין ואינו מחוסר אלא רצון, ואף דבחמץ נתרבה גורל"מ ואעפי"כ אינו עובר בכה"ג כמש"כ הרא"ש פ' כ"ש ובט"ז סי' תמ"ח עיי"ש י"ל דע"ז חמור בפרט זה מחמץ מדכתיב מאומה מן החרם, וכמו דחמירא לענין משהו ולענין אפרה:

ועי' רש"י ע"ז (מ"ב.) ד"ה אלא וכו' גזירה דילמא מגבה לה וקני לה בהגבהה וכל דבר הפקר כגון מציאה נקנה בהגבהה עיי"ש ולכאו' גם שם נימא איסורא לא ניחא לי' דליקני דאף אי מגבה לה הרי אינו רוצה לקנות אך לפי הנ"ל ניחא, וכ"מ בריטב"א ע"ז (נ"ג:

) סוד"ה אבל שהקשה היכי סגי להו בביטול להנהו דמעיקרא כיון שזכה בהם ישראל קודם ביטול וכו' עיי"ש, ולכאורה מאי קשיא נימא איסורא לא ניחא להו למיקני, אע"כ כנ"ל דבע"ז אינו מועיל הא דאיסורא לא ניחא לי' למיקני דכיון שעשה פעולת קנין ואינו מחוסר אלא רצוי נחשב מאומה מן החרם:

ועפי"ז יש להבין גם דברי התוס' בשמעתין ד"ה ה"ק שהקשו וא"ת והא איכא מי שפרע עיי"ש ולכאו' מה בכך דאיכא מי שפרע הא מ"מ לא קנה הע"ז במעות גרידא ואינו נחשב ע"ז של ישראל [ועי' מג"א סי' ת"נ ובשו"ע של הרב שם סכ"ז וז"ל אסור לישראל להיות שליח לגוי לקנות לו חמץ בפסח ואפי' במעותיו של גוי ואפי' אינו מושך החמץ מרשות הנכרי אלא נותן לו דמים בלבד לפי שי"א שישראל קונה מטלטלין מגוי בכסף בלבד וכו'] אע"כ דע"ז כיון דחמירא כולי האי דכתיב לא ידבק בידך מאומה וגו' אסור אפי' בקנין כ"ש ואפי' בקנין לענין מי שפרע נחשב ע"ז של ישראל:

תוד"ה דכיון וכו' ואע"ג דבשאר מקח טעות לא אמרי' הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עכו"ם דאיבעי לי' לאסוקי אדעתי' טפי שמא יש בהן עכו"ם, יש להעיר מהך דע"ז (נ"ג.) מכרה או משכנה רבי אומר ביטל וחכ"א לא ביטל, ולא מיבעיא אי ס"ל לאביי כמ"ד שם דבמוכר לישראל אף לרבנן בטל ודאי קשה דהא מקשי' שם מהך דגרוטאות ומשני' דהנכרי לא ידע שיש שם ע"ז וזה ודאי לא שכיח שישכח העכו"ם שנתערבה שם ע"ז ושוב לא הוי לי' לישראל לאסוקי אדעתי', אלא אפי' נימא דס"ל לאביי כמ"ד שם דלרבנן אף במוכר לישראל לא ביטל, מ"מ לא שכיח שימכור נכרי ע"ז שלו לישראל דהי' לו לחוש שמא יפסידנה הישראל ולא הוי לי' לישראל לאסוקי אדעתי' ואמאי לא הוי מקח טעות וצ"ע כעת:

(דף י"ד ע"א) חוץ מן הבכור ומן המעשר פירש"י שאפי' במומן חלה עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו וכו':

לכאורה אינו מובן מה בכך דרחם מקדשו הא מ"מ לא חזי להקרבה והאיך תחול עליו קדוה"ג וכמו שאם האדם מקדיש בע"מ שאינו ראוי להקרבה לא חלה עליו קדושת הגוף כיון דבשעת הקדישו אינו ראוי, ה"ה כשהרחם מקדשו, וא משום דבבכור לא שייך קדושת דמים הרי עיקר הטעם חסר מן הספר:

ועוד קשה טובא הא בבכור קימ"ל דאפי' נפלים קדשו כדילפי' לעיל (ד"ג.) מפטר שגר בהמה עיי"ש ומי גרע בע"מ מנפל שאין לו חיות כלל ואעפי"כ קדוש בבכורה וא"כ למ"ל לרש"י לפרש הטעם דבכור רחם מקדשו:

אך בזה יש מקום לומר דרש"י אזיל בשיטת הר"י מגא"ש ב"ב קמ"ב שכתב דהא דהמזכה לעובר לא