ראשית בכורים (בכורות) עו

יחל], ואפשר דאף אם ימלך אח"כ לפדותו אע"ג דמקיים מצות פדיון פט"ח, מ"מ אינו מתקן בפדיונו מה שעיוות במה שגמר בדעתו תחילה שלא לפדותו דאיסורא דעבד עבד, [עי' דוגמא לזה בפסחים (צ"ג.) ר"נ סבר שני תשלומין דראשון תקוני לראשון לא מתקן, ופירש"י דחייב כרת על הראשון אפי' עשה את השני] וע"ז נאמר אם לא תפדה וערפתו דאם גמר בדעתו שלא לפדות שוב אין לו תקנה לתקן מה שעיוות אא"כ עורפו:

אך כל זה כשגמר בדעתו שלא לפדות אחר שכבר הגיע יום שלשים אבל אם גמר בדעתו תוך שלשים אין כאן בית מיחוש, דתוך שלשים נחשב כאילו לא הגיע עדיין זמן המצוה כלל, ואע"ג דיכול לפדותו לכתחילה תוך ל' מ"מ לענין זה מועיל הקישא דפט"ח לפה"ב, ולכה"פ לא יעבור עליו כשגומר בדעתו שלא לפדותו:

ועפי"ז יתפרשו דברי הרמב"ם במש"כ ולאחר שלשים אם רצה לעורפו עורפו ואם רצה לפדותו פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב, פי' דאף דלכתחילה מצות פדי' קודמת למצות עריפה, מ"מ אם עברו שלשים וגמר בדעתו שלא לפדותו שוב מצות עריפה קודמת, אלא דמ"מ אם רצה לפדותו פודה ומקיים מצות פדיון אלא שאינו מתקן בזה מה שעבר ע"מ שגמר בדעתו שלא לפדות, ואכתי צ"ע טובא כי לא באתי בזה רק להעיר:

(שם) בגמ' מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת, פירש"י שהמייבם שלא לשם מצוה פוגע באיסור אשת אח, עי' יבמות (ל"ט:

) דזה קאי אליבא דאבא שאול, ועי' ריטב"א ונמו"י ר"פ הבע"י דאפי' לאבא שאול הוא רק מדרבנן כדמוכח מהא דקאמר קרוב בעיני להיות הולד ממזר וכאילו פוגע בערוה, משמע דאינו ממש פוגע בערוה:

וצריך להבין מ"ט דאבא שאול כיון דגם איהו ס"ל דשלא לשם מצוה קונה ביבמתו, וי"ל דהנה החילוק בעלמא בין גדר הותרה לגדר דחוי', דגדר הותרה הוי היתר גמור בלי נדנוד איסור ובגדר דחוי' יש נדנוד איסור אלא שבקושי נדחה, כמבואר בפסחים (פ"ג:

) דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור פסח הבא בטומאה פסח פסול מיקרי עיי"ש, והנה יבום הוי גדר הותרה כמש"כ התוס' יבמות (ד"כ:

) ד"ה אטו, והטעם משום שאינו דרך מקרה רק מצותו בכך דלא משכחת יבום בלי איסור אשת אח, וכמש"כ התשב"ץ בטעם דשבת הותרה במקדש וטומאה דחוי' כנודע, וס"ל לא"ש דהא דיבום הוי הותרה היינו רק כשכנסה לשם מצוה, וקיים מצות יבום דבאופן זה הוי מצותה בכך, משא"כ כשבא עלי' שלא לשם מצוה אף דגלי קרא יבמה יבוא עלי' מ"מ היינו רק לענין שהיבום פועל פעולתו, אבל אם דנין על האדם לא קיים מ"ע, [דפעולת היבום אינו תלוי בקיום המצוה דהא קטן שבא על יבמתו קנאה לשי' רש"י וכן. חרש לכולי עלמא אף דלאו בני מצוה נינהו מכל מקום היבום פעל פעולתו, וה"ה לגדול בר דעת שבא עלי' שלא לשם מצוה גלי קרא שהיבום מועיל, וכיון שאין זה דרך מצותי לא הוי גדר הותרה אלא גדר דחוי', וכיון שיש נדנוד איסור אלא דבקושי נדחה נחשב מדרבנן כפוגע בערוה, ורבנן ס"ל דאף בכה"ג קיים מצות יבום ובחידושי לפ' הבע"י הארכתי בזה אכ"מ:

פרק שני (דף י"ג) בגמ' או קנה מיד עמיתך מיד טמיתך בכסף וכו'] ואימא מיד עכו"ם עד דאיכא תרתי, אמרי ולאו קו"ח הוא וכו' ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף עכו"ם נמי בחדא:

יש לדקדק כי מקשה הש"ס מעיקרא ואימא מיד עכו"ם עד דאיכא תרתי הוי לי' לשנויי מיד דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא וכו' ושוב לא הי' מקום להקשות ואימא או בהא או בהא, ועוד צריך להבין מנלן למילף מהא דכתיב לעמיתך דכמו דישראל בחדא אף עכו"ם בחדא הא מלעמיתך אינו מוכח אלא דנכרי יש לו קנין אחר ואפשר דגם קנין זה שייך אצלו:

אך עי' תוס' קדושין (י"ד:

) ד"ה הואיל שכתבו דמסתברא דלכל אחד יש קנין לעצמו, ולפי הנראה מדכתיב או קנה מיד עמיתך למעט עכו"ם קים להו לחז"ל למילף דנכרי אין לו השתוות לישראל בתורת קנינים [והטעם אפשר משום דהקנינים נגררין אחר הבעלים כדאמרי' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכדאיתא בירושלמי בהא דהקונה כלי סעודה מעכו"ם צריכין טבילה שיצאו מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל, ועי' ע"ז (כ"ב:

) חביבה עליהם בהמתן של ישראל ובתוס' שם, ועי' בהקדמת הזוה"ק (די"ג.) וכמה דרשום לון הכי רשים בעירי ועופי דלהון ודו"ק, ומה"ט אף בפעולת הקנין אע"ג דהוי דבר הרשות משונה תורת ישראל משל נכרי]:

והנה בריש מגילה ואימא פרזים בארביסר מוקפין אי בעי בארביסר אי בעי בחמיסר אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה, ויש לדקדק כי מקשה הש"ס מעיקרא ואימא פרזים בי"ד מוקפין בי"ד ובט"ו אמאי לא משני תירוץ זה דבעי' זמנו של זה לא כזמנו של זה, אע"כ דכל כה"ג נחשב שאין שניהם שוין כיון דהפרזים אינם חייבין אלא בי"ד והמוקפין בי"ד ובט"ו אבל אי נימא שהמוקפין או בי"ד או בט"ו נחשב שזמניהם שוה כיון דגם המוקפין יוצאין י"ח בקריאת י"ד עיי"ש:

ולפי"ז יובנו דברי הגמ' כאן דמעיקרא כי מקשה ואימא מיד עכו"ם עד דאיכא תרתי לא הוי מצי לשנויי מה עמיתך בחדא כו' דעיקר הטעם של מה עמיתך בחדא הוא בכדי שלא יהי' להם השתוות בתורת קנינים ואף באופן זה נחשב שאינם שוין כבש"ס מגילה הנ"ל, אך כשמקשה אח"כ ואימא או בהא או בהא ע"ז משני שפיר מה עמיתך בחדא וכו':

רש"י ד"ה בבהמתו בעדרו תיבת בעדרו לכאו' כשפת יתר, אולי כוונתו ז"ל שלא נטעה דהא דישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו היינו לקנות המקום שהבהמה עומדת שם ועי"ז יקנה הבהמה בתורת חצר, כמש"כ הרא"ש פ"ק דמכילתין סי"ב לכן הוסיף תיבת בעדרו דאם היא עם כל העדר יחד וניידי הרי אין לה מקום מיוחד ואם הקנה לו בחצרו חלק שאינו מבורר הוי כחצר השותפין שאין קונין זמ"ז [עי' ט"ז או"ח סי' ת"מ ס"ק ב'] אע"כ שנתן המעות לקנות הבהמה בקנין כסף, ולזה העירני קצת אחד מהתלמידים:

תוד"ה מה וכו' אבל בעכו"ם לא מסתבר שיועיל שטר דקנין שטר לא שייך בעכו"ם כדאמרי' בפ' חז"ה עכו"ם מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי', לכאורה מה ראי' משם הרי התם סגי בקנין כסף לחוד והא דישראל לא קני משום דלא סמכא דעתי' כדמבואר שם: