ראשית בכורים (בכורות) עה

ולמסור יפה ודו"ק, [ועי' לעיל (י"א) ישראל שהיו לו עשרה פט"ח שנפלו לו מבית אבי אמו כהן וכו' מפריש עליהן עשרה שיין וכו', התם ג"כ יצטרך להפריש באופן המועיל כמו כאן, ואולי יש לחלק דהתם הפדיון נוגע רק לעצמו הילכך אין לנו לחוש שמא לא יפריש בלב שלם, משא"כ הכא דחובת הפדיון מוטל על הישראל אלא שמוסרו לכהן שהכהן יפדנו בשבילו יש להם להבעלים לחוש טפי שמא לא ימסור בלב שלם, ועי' תשב"ץ ח"א סי' ע"ז] ואף כי ידעתי שפי' זה דחוק ורחוק להעמיס כן בשטחיות סוגי' הגמ' נכנסתי בפרצה דחוקה לחומר הנושא ומי שדעתו רחבה יפרש באופן מרווח יותר, וד' יצילנו משגיאות ויאר עינינו במאור תוה"ק, ועי' מש"כ בזה בס"ד בפ' יש בכור (דנ"א.):

(שם) בגמ' מת פט"ח ר"א אומר יקבר, עי' שיטמ"ק אות ב' שכ' אע"ג דר"א מקיש פט"ח לפה"ב ושם אם מת לאחר שלשים חייב ליתן ה' סלעים לכהן לענין זה לא מקשינן לפה"ב דהתם חיוב הוא שהטיל הכתוב על האב אבל הכא אי בעי ישראל עריף לי' לחמור ואינו חייב לכהן כלום עכ"ל:

לכאורה יש סתירה מכאן לדברי הריט"א שחידש דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי', דא"כ לא הוי מקשה מידי דלאחר שמת הפט"ח כיון דלא שייך בו ענין עריפה אינו עולה לפדי', אך אחר העיון נראה דאין ראי' מכאן לסתור דברי הריט"א, דהנה צריך להבין שורש החילוק שבשיטמ"ק כאן ומה בכך דאי בעי ישראל עריף לי', ולפי הנראה ס"ל דהא דחייב לפדות את הבן כשמת לאחר ל' אין הפדיון מחמת מהותו של עכשיו דכשמת ואינו בעולם לא שייך בו ענין פדיון אלא כיון שנשתעבד למצות פדיון בעודו בחיים מחויב להשלים שיעבודו [ועי' בפ' יש בכור (נ"א:

) דמדמה לה הש"ס לעולת ראי' מה עולת ראי' יורשין חייבין וכו', או לערכין דגלי קרא יעריכנו אפי' מת עייש"ה, ובדברינו שם], וכיון דמחמת שיעבוד אתינן עלה זה שייך רק בפה"ב שחל עליו מחיים שיעבוד גמור, משא"כ בפט"ח כיון שבידו לערפו לא חל עליו שיעבוד פדיון כלל, [ועי' ריב"ש סי' קנ"ט דהנשבע שלא לקדש ביין שבועה חלה עליו דהא אפשר בפת, וכן הנשבע שלא לייבם בלבד, הרי דלא נחשב שיעבוד כיון דיכול לפטור עצמו באופן אחר, ועי' ח"א תשב"ץ סי' ק'] ולפי"ז י"ל דגם השיטמ"ק מודה דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי', אלא דלא סגי בהאי טעמא כיון דאין אנו באין להזקיקו לפדותו מצד מציאותו של עכשיו, אלא מחמת שיעבודו שמכבר, ואז הי' עולה לעריפה, ע"כ הוכרח לתרץ דכאן לא חל עליו שיעבוד כלל משום שהי' בידו לערפו, וא"כ מצד העבר אינו חייב, ומצד עכשיו פשיטא שאין לחייבו דהא עכשיו אינו עולה לעריפה ודו"ק:

(דף י"ג.), רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו וכו', אי הכי מכאן ואילך או פודהו או עובר עליו מיבעיא לי' אלא אמר רבא וכו' עי' רמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"י שכ' בזה"ל מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלשים יום ולאחר שלשים יום אם רצה לערפו עורפו אם רצה לפדותו פודה, ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד עכ"ל, ובפי' הרדב"ז שם כתב דפסק כרבא שאם שהה שלשים יום אינו עובר עליו וזהו שכתב אין כאן אלא מצות עיכוב בלבד, אך הכ"מ כתב דפסק כרב ששת דבפחות משלשים אינו עובר מכאן ואילך עובר עיי"ש:

ולפענ"ד הקלושה מסתבר יותר פי' הכ"מ, דהנה לכאורה יש לדקדק בדברי הרמב"ם אמאי מקדים כאן עריפה לפדי' הא קימ"ל דמצות פדי' קודמת למצות עריפה, ועוד דמשטחיות לשונו משמע דתוך ל' אינו יכול לערפו, ואמאי לא נימא שרשאי לערפו תוך ל' כמו שיוכל לפדותו אז, אך יש לפרש כך דתוך ל' אם אין לו במה לפדותו לאו שפיר דמי לערפו דמוטב להמתין אולי יזדמן לפניו במה לפדותו כדי לקיים מצות פדי' שהיא קודמת לעריפה, שהרי אינו עובר כלום במה שמשהה אותו עד ל', אבל אחר שלשים כיון דעובר בשהייתו מוטב לערפו מלהשהותו, וזהו מה שמקדים כאן עריפה לפדי' *):

ואם כנים דברי בהבנת שיטת הרמב"ם, יהי' סתירה מכאן למש"כ התה"ד לענין ברכת לבנה דמותר לעבור על המצוה כדי לעשותה אח"כ מן המובחר, (ועי' ח"צ שהשיב עליו מהך דיבמות (ל"ט.) ובגדול עד שיבוא ממדה"י אין שומעין לו וכו', שהויי מצוה לא משהינן, אך המעיין בנמו"י שם יראה דלק"מ שכתב בזה"ל דשהויי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה, משמע דהעיקר מפני חשש עיגון נגעו בה:

] עוד רחש לבי לפרש דברי הרמב"ם באופן אחר בהקדם דברי החי' הר"ן פ"ב דסנהדרין אהא דבעון נדרים אשתו ש"א מתה דהיינו כשגומר בדעתו שלא ליתן דזה אינו בכלל בל תאחר אלא בכלל בל יחל, ועי' טו"א ר"ה ד"ו שכ' לפרש בזה הא דערל שלא מל ענוש כרת, והא כל ימיו בעמוד ומהול קאי, אך שאם גמר בדעתו שלא למול לעולם חל עליו ענוש כרת מיד, עייש"ה, וה"ה בזה, דלכאורה צריך להבין מה דאמרי' מצוה לפדותו כל שלשים מכאן ואילך עובר עליו, מהו לשון עובר עליו, הרי אין כאן אלא משום זריזין מקדימין למצות אם משהה מלפדותו כמה שהוכיח במישור באבני נזר חיו"ד סי' שצ"ה דהא דאין מעבירין על המצות היינו רק במעביר מזמן לזמן, אבל כשאינו מפסיק באמצע זמן שאינו ראוי לקיום המצוה אינו עובר מה"ת ואין כאן אלא משום ביטול זריזות בלבד עייש"ה, אך לפי הנ"ל ניחא דהא דאמרי' מכאן ואילך עובר עליו היינו אם גמר בדעתו שלא לפדותו לעולם עובר מיד דאין זה בכלל איחור מצוה אלא בכלל ביטול [וכדברי החי' הר"ן הנ"ל, דכשגמר בדעתו שלא ליתן אין זה בבל תאחר אלא בבל *) הג"ה ומה דקשה לכאורה כיון דלרב ששת לא איתקש כלל לפה"ב, מנ"ל הא דקודם ל' אינו עובר עליו ומה שיעור דל' יום, עי' שיטמ"ק כאן אות א' שהרגישו בזה, ואולי י"ל בהקדם דברי המהר"ל בגו"א פ' בא שכתב דהאוכל מצה כל ז' ימי הפסח לשם חובה אינו עובר בבל תוסיף, דאף דדרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות, מועיל עכ"פ פשטא דקרא לענין שלא יהי' איסור מה שאוכל לשם חובה עייש"ה, וא"כ ה"ה בזה דלעולם הקישה תורה פט"ח לפה"ב, אלא דרבנן לא דרשי הקישא מפני שהוא נגד הסברא, דהא דפה"ב תלוי ביום שלשים הוא מחמת חשש נפל כדמפורש במדרש תנחומא סוף פ' בא וברש"י ב"ק (י"א:

) ושיטמ"ק שם עיי"ש, וממילא לא פלוג אף בקי"ל שכלו לו חדשיו, וזה לא שייך גבי פט"ח והיקש נגד הסברא לא אמרי' עי' תוס' יבמות (פ"ו.) ד"ה אף וקדושין (ד"ה) ד"ה מה ובפנ"י קדושין (ד"ג) ובפסחים (מ"ג.), אך לכה"פ מועיל ההיקש לענין זה שלא יעבור במה שאינו פודה תוך ל'. ע"כ הג"ה: