ראשית בכורים (בכורות) עד

ובשיטמ"ק מנחות שם תירצו בסגנון אחר קצת וז"ל דא"א שלא יביאו עומר בשביעית, אבל בכור אפשר שלא יולד בכור לישראל בשביעית עיי"ש, משמע דבעומר הטעם דמציתי בכך והוי גדר הותרה, משא"כ בבכור, דהוי דרך מקרה, וכמש"כ התשב"ץ בטעם דשבת הותרה וטימאה דחוי':

ויש להעיר למאן דס"ל במנחות (פ"ג:

) דאם הביא מן הישן כשר והכא דא"א הוי כדיעבד, וא"כ אפשר להתקיים עומר בפירות ששית, ויהי' מוכרח לתרץ כתירוץ הא' משום דהוי קרבן ציבור ודוחה שבת וטומאה, וכשם שמצינו בק"צ דאף משום לכתחילה דוחין את השבת כהא דמנחות (ס"ד.) אומרין לו לכתחילה הבא שמנה ושחוט:

הקשה לי ח"א מה שייך גבי עימר לאכלה ולא שרפה הרי אם לא יקריבו העומר לא יותר חדש וילך הכל לאיבוד, אך לא קשה מידי דאפי' למאן דס"ל דבזמן המקדש עומר מתיר, מ"מ אם לא יהי' עצה להקריב העומר בשביעית יהי' מיתר בלי עומר דדמיא לחרב המקדש, דבזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר, שוב ראיתי כן בטו"א ר"ה (ד"ז), ובמנח"ח נסתפק בזה והניח בצ"ע:

(שם) בגמ', זאת אומרת נחשדו כהנים על פטרי חמורים, וקשה טובא אמאי נחשדי הא אין להם שום הפסד בהפדיון דהא מעכב השה לעצמו, וגם אין לחוש שמא לא בקיאי דכהנים רובן ב״ת ואין נותנין מתנות לכהן ע"ה וכבר הרגיש הריט"א בזה:

ולולא דמסתפינא הייתי אימר דהא דקיימ"ל שאם אין לו שה לפדותו פודהו בשויו, זהו רק כשהבעלים באים לפדותו או איש אחר פודה אותו קודם שבא ליד כהן, אבל אם נתן הפ"ח להכהן והכהן בא לפדותו אינו יכול לפדותו בשויו אלא בשה דוקא, וכדמוכח מלשון הרמב"ם והשו"ע שגבי פדיון הכהן לא הזכירו שויו אלא שה בלבד, וטעמא דמילתא דבתורה מפורש רק שה והא דמועיל פדיון בשויו משום דלא יהא חמור מהקדש ע"כ אמרי' דלא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו, והנה השתוות לפדיון הקדש יש לו רק קודם שבא ליד כהן. דפדיון הקדש מועיל לב' דברים היינו להפקיע האיסור ולהפקיע הקנין ממון של הקדש, וה"ה לפ"ח קודם שבא ליד כהן, אבל לאחר שבא ליד כהן דאז אין רק להפקיע איסורו בלבד [כמש"כ הרדב"ז ח"א סי' תצ"ו דאם נתן לכהן הפ"ח בעצמו יצא ידי נתינה אלא של טל על הכהן לפדותו לפי שהוא אסור בהנאה עיי"ש ועי' בפסקי מהרא"י סי' רל"ה שנסתפק בזה, אך הרדב"ז תפס כן בפשיטות] אין לו השתוות כלל לפדיון הקדש, ע"כ בלתי רחוק לומר דאז פדיונו בשה דוקא, ומה גם דבכהן לא שייך הא דלא אמרה תורה שה להחמיר עליו יכו' דאצלו ליכא שום צד חומרא ועדיפות במה שפודהו בשויו, ע"כ קם דינא כפי המפורש בתורה ופ"ח תפדה בשה:

ועי' לעיל (כט:

) אלא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר ומי הקפידה וכו', אלא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסורי' בשה, ולכאו' הא אף לאפקועי' לאיסורי' מועיל בשויו, [ועי' פירש"י שם] אך לפי הנ"ל אתי שפיר דהיכא שאין הפדיון רק לאפקועי' לאיסורי' בלבד כגון בשכבר בא ליד כהן וכדברי הרדב"ז הנ"ל בזה הפדיון בשה דוקא:

ואם כנים הדברים יובן קצת מה דאמרי' דנחשדו הכהנים על פ"ח דאם הי' הדין שיכול לפדותו בשויו הרי כל כהן יכול בנקל לפדותו בלי שום טרחה והוצאת ממון, לא הי' מקום לחוש, דאטו ברשיעי עסקי', אך כיין דמוכרח לפדותו בשה, הרבה כהנים אין להם שה ויצטרך לקנות שה כדי לפדותו, ע"כ יש לחוש שמא בתוך הזמן יעבוד בו בלי פדיון, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:

עוד עלה בלבי לפרש הא דנחשדו הכהנים על פ"ח באופן אחר, היינו אם נתפוס דבמה שנותן הפ"ח לכהן לא יצא ידי נתינה כמה שנסתפק התה"ד בפסקיו סי' רל"ה עיי"ש [ודלא כשיטת הרדב"ז הנ"ל], ולפי"ז מה שהכהן פודהו הוא כמו הפודה פ"ח של חברו אלא דשם פדיונו פדוי לבעלים וכאן פדוי לכהן דע"מ כן נתן לו, והנה בחידושי לעיל (ד"ט.) כתבתי דכשמפריש שה לפדיון פ"ח נחשב הקנאה לכלל שבט כהנים וע"כ בזה נגמרה מצותו, אלא דאח"כ נתנה לו תורה כח וטוה"נ ליתנו לכהן פרטי, וא"כ ה"ה לכהן הפודה פ"ח שנתן לו לישראל, בשעת הפדיון היא נותנו לשבט כהנים, אלא דכיון דהטוה"נ ליתנו לכהן פרטי נשארה אצלו יכול לעכבו לעצמו:

והנה ביומא (ל"ה:

) אחר שכלתה עבידת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבידת יחיד ומוסרה לציבור, ובתוס' שם דאף דרבנן חיישי שמא לא ימסור לציבור יפה הכא מודו דאנן סהדי דכה"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה עיי"ש, ולכאורה קשה מהא דגיטין (ד"כ:

) היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאה מתח"י מי אמרי' אקנויי אקניתי' או דילמא לא ידעה לאקנויי פירש"י לא גמרה ומקנייא דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ומסיק הש"ס דאף אשה ידעה לאקנויי עיי"ש, ומה זה שכ' התוס' דדוקא כה"ג שהוא גדול בתורה מוסר יפה:

אך י"ל דשם אין הטעם משום דאשה ידעה לאקנויי קנין גמור לצמיתות דבר שיוחזר אלי', אלא דעל אותו זמן שמסרה לו גמרה ויהבה לי' גוף ופירות ולא קנין שימוש בלבד, וכיון שנעשה שלו לגוף ופירות על איזה זמן שוב ממילא קנה אותי לצמיתות בע"כ של מקנה כמש"כ הריטב"א גיטין (פ"ד) דהנותן לחברו קרקע על יום אחד גוף ופירות נחלט לו לגמרי דכיון דפסקה פסקה כדאשכחן לענין גט עיי"ש, וכל זה התם שמסרה לו הטבלא כדי לגרש בה שהוציאה הדבר מידה לכה"פ על איזה זמן, וכן בכל הנך דמייתי הש"ס בגיטין (ד"כ.) שם, אבל בהך דיומא שעשתה לו אמו כתינת, כיון שאינו מוסר הכתינת בידים לרשות אחר אפי' על זמן מיעוט אמרי' דלא ידע לאקנויי בלב שלם אי לאו כה"ג שהוא גדול בתורה:

וא"כ בנ"ד שנותן הפ"ח לכהן והכהן פודה אותו כיון שאין השה יוצא מרשותו לא ידע לאקנויי בלב שלם לשבט כהנים כיון שסוף סוף ישאר אצלו ואנן הקנאה לשבט כהנים בעי' אלא שאח"כ יזכה לעצמו, ואף דמשטחיות לשון הש"ס לא משמע כן דא"כ מה מועיל כשפדאו בפניו, ומה זה דאמרי' מהו דתימא ה"מ היכא דמיחזק לן דמיקרי וכו', אך יש לפרש הא דמועיל כשפודהו פניו הייני באופן שמזכה השה לכהנים או לכהן פרטי ע"י אחר לאיזה זמן ומועיל עפי"ד הריטב"א הנ"ל או במעמ"ש שמועיל במת"כ, ומה דאמרי' דמורה בה היתירא אין הפירוש שיעבוד בו קודם פדיון ממש דאטו ברשיעי או בע"ה עסקי', אלא דמורה בה היתירא לפדותו בינו לבין עצמו וישען על בינתו שידע לאקנויי בלב שלם