ראשית בכורים (בכורות) עג

ואף דבתוס' מנחות (ד"ה:

) כתבו דאף משום עשה גזרי' מ"מ כאן דאיכא סרך מצוה ג"כ כמש"כ הרדב"ז [עי' הג"ה] לא הי' מקום לגזור כ"כ ע"כ פירש דהחשש תקלה שמא יאכלנה זר:

וזה מתאים עם מה שפירש"י בשבת (י"ד.) ד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה, ועי' מהרש"א שם שהק' למ"ל האי טעמא תיפוק לה שיבוא לאכול תרומה טמאה, אך לפי הנ"ל ניחא דמשום חשש שמא יאכל תרומה טמאה לא הי' מקום לגזור כל כך כנ"ל, ע"כ פירש דהגזרה הוא מפני איסור דמשמרת תרומותי דזה אסור אף בשוגג דהא מ"מ התרומה נטמאת ואין האיסור מפאת האדם המטמא, אלא דאנו חוששין להתרומה שלא תטמא:

עי' ירושלמי פ"ג דשקלים ה"ב מהו לצאת ביין של שביעית, ופי' הקרבן עדה שם דס"ד דארבע כוסות איתקש למצה דבעי' לכם ושביעית אינו חשוב לכם עיי"ש, וקשה טובא הא פירות שביעית שפיר חשוב לכם דהא לענין חלה בעי' לכם דכתיב ראשית עריסותיכם, ואעפי"כ עיסת שביעית חייבת בחלה, ולפי הנראה דס"ד לפסול משום דאין מקדשין רק על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח, ויין של שביעית אינו ראוי לנסכים משום לאכלה ולא לשרפה, והא דבאמת מקדשין עליו משום דלא ממעטי' רק מה דפסול לנסך מחמת גריעותא, כמש"כ התוס' ב"ב (צ"ז.) ובשו"ע סי' ער"ב:

ברש"י ד"ה לדורותיכם כתיב בשביעית וכו' וכתיב מראשית עריסותיכם וגו', לכאורה תיבות אלו וכתיב מראשית עריסותיכם נראין כשפת יתר:

אך י"ל דבא לתרץ בזה קושיות התוס' כאן ד"ה כיון שהקשו הא יכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת, ותירצו כיון דלא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור עיי"ש, ולכאורה מנא לן הא, אך לפירש"י ניחא כיון דכתיב מראשית עריסותיכם משמע שההפרשה צריכה להיות מן העיסה, והא דמועיל כשמפריש ממקום אחר הוא משום דהוי כאילו הפריש מכאן, וע"כ כשאינו יכול להפריש מני' ובי' לא מהני, דאין לומר דנחשב כאילו הפריש מכאן רק היכא דיכול להפריש מכאן בפועל ממש, כמש"כ לעיל להוכיח מכ״מ:

עוד נ"ל לתרץ באופן אחר והוא העיקר, דהנה אי לאו קרא דלדורותיכם הי' בדין שעיסת שביעית פטורה מן החלה, אלא דחידוש הוא שחידשה תורה כאן דחלה נוהג לעולם אפי' בשביעית, אך יש להסתפק על איזה אופן נאמר החידוש, אי החידוש הוא שיכול להפריש מני' ובי', או דילמא מני' ובי' אינו רשאי להפריש משום דזה סותר לקדושת שביעית אלא דמחויב להפריש ממקום אחר עליו, ואף דבעלמא כל שאינו יכול להפריש מני' ובי' אף ממקום אחר אינו מפריש דהוי כמן החיוב על הפטור כמש"כ התוס' וכן הוא בירושלמי פ' כ"ש, מ"מ כאן חידשה תורה דמועיל הפרשה ממקום אחר:

וזהו כוונת רש"י באמרו וכתיב מראשית עריסותיכם וגו' להורות דהחידוש נאמר לענין שיכול להפריש מני' ובי', וזה ילפי' מדסמיך קרא לדורותיכם אצל מראשית עריסותיכם, ועי' בפיה"מ להרמב"ם פ"ט דשביעית מ"ח שכתב דהלימוד דעיסת שביעית חייבת בחלה הוא מדכתיב ראשית עריסותיכם, ולכאורה אינו מובן הא בגמ' מרבי' לה מלדורותיכם, אך לפי הנ"ל ניחא דאף כוונת הרמב"ם כן הוא דמזה ילפי' דמפריש מני' ובי' ג"כ, ועי' בתויו"ט ובתוס' חדשים שבמשניות שם:

(שם) תוד"ה כיון, אע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת תלה היא, ולא מצי לאפרושה מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור עכ"ל, עי' פסחים (ל"ב:

) דאין מפרישין תרומת חמץ משום דהוי ראשית שאין שירי' ניכרין, ובירושלמי שם דאפי' אם הפריש חמץ על מצה אינה תרומה, מאחר שאילו מינה עלי' אינה תרומה, ואפי' הימנה למקום אחר אינה תרומה עיי"ש, וכ"כ להיפוך הוי כמן החיוב על הפטור:

עי' רי"ט אלגאזי שהקשה ע"ד התוס' אך הי' אפשר להפריש מפירות שאינן של שביעית הא הוי מן הישן על החדש, ותירץ דכוונת התוס' על פירות שביעית של חו"ל שאין קדושת שביעית נוהגת בהן ואם הכניסן לארץ חייבין בחלה מה"ת, ושוב דחה זה לפי"מ דאיתא בספרי מנין שלא יתרום מפירות הארץ על פירות חו"ל ת"ל וכל מעשר הארץ, משמע דגזיה"כ הוא אפי' באופן דהוי מן החיוב על החיוב:

ולפענ"ד דיחוי זה חוזר ונראה דיש מקום לחלק בין תרומה לחלה, דגבי תרומה תבואת א"י ותבואת חו"ל שהכניסו לארץ אין מעלתן שוה, דתבואת א"י ראוי' להפרשת תרומה תיכף משנתלשה ור״ל עלי' שם דגן [עי' ריטב"א קדושין (ס"ב.) מדכתיב דגנך ולא דיגונך משמע משעה שראוי לידגן] משא"כ בתבואת חו"ל דאינו ראוי להפרשה מתחילה, וכיון דלאו בני בקתא חדא נינהו לגמרי אין מפרישין מזע"ז כדמבואר במנחות (ל"א.) דבשניהם דרבנן אין תורמין מזע"ז אם אין חיובן שוה, ועי' ב"י יו"ד סוס"י של"א בשם סה"ת, וה"ה היכא דשניהם חייבין מה"ת מ"מ כיון שאין מעלתם שו' אין תורמין מזע"ז וכאן אין מעלתן שוה כנ"ל. [ועי' מכילתין (מ"ג.) מבכור לא אתי שכן קדושתו מררם וכהנה רבות] משא"כ בחלה שאינו ראוי להפרשה עד שעת גלגול אין שום נ"מ בין תבואת א"י לשל חו"ל הכניסו לארץ דשניהם באו לידי ראויות הפרשה בשוה, הילכך שפיר מפרישין מזע"ז:

(שם) תוד"ה הכא, הקשה ר"ת נילף מעומר דעיקר לשרפה ואמר בפ' כל קרבנות שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ופריך היכא מייתי עומר בשביעית וכו', שאני התם דכתיב לדורותיכם, י"ל דלא ילפי' בכור מעומר דאיכא פירכא טובא מה לעומר שכן קרבן ציבור ודוחה שבת וטומאה, ועוד א"א לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית אבל בכור וחלה מתקיים בשנה שביעית בבהמות אחרות ובפירות אחרים עכ"ל:

ובשטמ"ק הנאכל, שהתרומה תאכל ע"י כהנים או ע"י קנין כספם, ובתרומה טמאה אף דכשדנין על האוכל איסורא קעבד, מ"מ אם דנין על התרומה נתקיימה בה העבודה, (ועי' בפיה"מ להרמב"ם סופ"ק דגיטין דאכילת תרומה של עבד דמיא לאכילה בהמתו של כהן ואינו שום מעלה אצלו ובפסחים (ע"ב:

) מבואר דהא דעבד שהי' אוכל בתרומה שאמרו לו מת רבך פטור משום דעבודה רחמנא אכשר ודו"ק] וכיון דגבי כהן נחשב עבודה בדיעבד זר חייב עלי' דוגמא למה שמצינו לענין שחו"ח דכל שאם עלה לא ירד נחשב ראוי להתקבל בפנים וחייבין עליו בחוץ, ע"כ הגה"ה: