ראשית בכורים (בכורות) עב

ובזה נמי ניחא הא דקשה לכאורה הרי מה"ת יש עצה לשורפה ע"י נכרי וא"כ למ"ל קרא דלדורותיכם, אך לפי הנ"ל אתי שפיר כיון דעיקר הקפידא הוא שהפירות שביעית לא ישרפו בזה אף גרמא אסור, ואם נותן שכר לנכרי עבור השרפה נחשב גורם ואסור מה"ת כמש"כ באבני נור חיו"ד סי' ת"ט להוכיח מהא דר"פ הכונס השוכר עדי שקר חייב בדיני שמים עיי"ש, ובחנם מי יימר דמזדקק לי' נכרי, ועי' אבני נזר חאו"ח סי' שי"ט:

ראיתי מקשים אהא דאמרי' כאן וכי מטמיא בת שרפה הוא, הרי יש עצה לבטלה ברוב פירות שביעית טהורים להסוברים דמה"ת מבטלין איסור לכתחילה עיי"ש, והקושיא הוא רק לדעת רש"י דחלה טמאה ביעורה בכל דבר:

והנה בגוף דין זה אי ביטול ברוב חשוב כליון עי' תשו' רעק"א סי' י"ט שאין דעתו כן דהעלה שאם ביטל חמץ חד בתרי אינו מקיים מצות תשביתו, אך באבני נזר חאו"ח סי' של"ו כתב דהא תליא בהך סוגיא דמנחות (מ"ח.) דמקשה הש"ס איך פריק לה גוואי הא מכניס חולין בעזרה ומשני' חולין ממילא הויין הרי דכשהחתיכה כבר בעזרה ומכניס רק השם חולין לא נחשב מכניס חולין בעזרה, וה"ה כשהחתיכה נשארה ומבטל השם חמץ לא נחשב השבתת חמץ, אך זהו לפי פסק הרמב"ם שם, אבל לפירש"י שם מוכרח דסברא זו דחולין ממילא הוי נסתר לפי המסקנא ואין חילוק בין מכניס חתיכת חולין למכניס שם חולין, וה"ה גבי חמץ מקיים מצות תשביתו במה שמבטלה ברוב כיון דמבטל שם חמץ עייש"ה, וא"כ כאן דאנו דנין לשיטת רש"י דס"ל דביעור תרומה טמאה אינו מוכרח להיות ע"י שרפה דוקא, לכאו' שפיר הקשו הא יש עצה בביטול:

אמנם לפימש"כ לעיל לבאר דכל שאינו ראוי לשרפה אינו מועיל כליון אחר א"כ כאן שאינו ראוי לשרפה לא יקיים מצות שרפת חלה במה שמבטלה ברוב כמו שאינו מקיים ע"י מה שמאכילה לבהמתו, וכדמפורש ברש"י כאן דחלה טמאה אין לה תקנה אלא שרפה, ולא קשה מידי, ועי' נוב"י תנינא חיו"ד סי' מ"ה שיצא, לדון בדבר החדש דביבש ביבש לכ"ע אין מבטלין איסור לכתחילה, אך מש"כ שם דחתיכה טמאה שנתערבה ברוב לא נתבטל טומאתה דהא מטמאה את הטהורות בזה יש לדון הרבה, ועי' מה שאכתוב בזה בחידושי לקמן (דכ"ב) אי"ה, ואכמ"ל:

יש לי מקום עיון בהא דאמרי' כאן דאי לאו קרא דלדורותיכם הי' בדין לפטור עיסת שביעית מחלה כיון דאי מטמיא בת שרפה וכו', ולכאורה איך יתכן שיתעקר חיוב חלה מפני חשש כזה, ואיך מדמה לה הש"ס להא דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה הא שאני התם דקדושת שביעית הוי מניעה לחלות קדושת בכורה כיון דהאימורין אינם שלו לענין הקטרה נחשב כיד הקדש באמצע כמבואר בדברינו לעיל, משא"כ בזה דאין קדושת שביעית מניעה לחלות שם חלה אלא דאנו חוששין חשש רחוק שמא תטמא ויצטרכו לשורפה, ואיך יש כח בחשש כזה לעקור מצות חלה ולבטל תורת טבל מינה:

והנלפענ״ד ענ"ד בזה עפי"מ שהוכיח באבני נזר חאה״ע סי' תל"ז דאיסור טבל תלוי לפי מסת ההרמה השייך בו, ואם לא יהי' משכחת שיבוא הטבל לידי הרמה לא יחשב טבל כלל עייש"ה, ובתוס' רי"ד פ' האיש מקדש (מ"א:

) ד"ה הואיל, והנה בפ"ח דשביעית מ"ז אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול, ופי' הרמב"ם והרע"ב דגורם לפירות שביעית שלא יאכלו עייש"ה, הרי דאסור לגרום מיעוט אכילת פירות שביעית אפי' ע"צ הרחוק וכיון שאין לו רשות למעט באכילתה לא נחשב בעלים לענין קריאת שם חלה דהא במה שקורא שם חלה גורם למעט אכילתה אם יארע בה טומאה, וכיון דאינו בעלים לענין קריאת שם חלה ממילא אין בה איסור טבל:

ועי' קדושין (נ"ב.) המקדש בפירות שביעית מקודשת, ובתוס' שם דאע"ג דאסור לקנות בהם חפץ משום לאכלה ולא לסחורה ה"מ לכתחילה אבל דיעבד המקח קיים עיי"ש, ולכאו' אמאי לא נימא גם שם דכיון דלא נתנה לו תורה רשות לקדש בהם את האשה אינם שלו לענין קדושין, אך לק"מ דלענין קדושין לא בעי' שיהי' שלו ממש כמש"כ המג"א סי' תרנ"ח סק"ג ובמחהש"ק שם עיי"ש, ועי' ריטב"א קדושין (נ"ב:

) דלענין קדושין מהני יאוש ברשות גזלן ושינוי רשות ברשותא דידה דכיון דאיהי קניתי' אף הוא קנה אותה עיי"ש, ואף בזה כיון דמ"מ היא זכתה בהם ע"י מקודשת, משא"כ לענין הפרשת תרומה וחלה דבעי' בעלים ממש כמש"כ התוס' לעיל (י"א.) ד"ה הפודה ע"כ כשאין לו רשות לגרום מיעוט אכילתן אין עליו שם בעלים לענין הפרשת חלה, דשביעית אפקעתא דמלכא הוא ואדעתא דהכי לא זיכתה לו תורה:

(שם) ברש"י ד"ה חלה טמאה אין לה תקנה אלא שרפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה, וקשה טובא הא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה, וכבר הרגיש בזה הגרעק"א בגה"ש:

ולחומר הנושא נלפענ"ד דקאי על זר האוכל תרומה טמאה, דזר האוכל תרומה שהוא במיתה, זהו אף בתרומה טמאה, כדמבואר בפ"ו דתרומות מ"א דזר שאכל תרומה טמאה, ג"כ משלם חומש, ובפ' כלל גדול (ס"ט:

) מיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן וכיון דחייב חומש בשוגג ע"כ דבמזיד חייב עלי' מיתה, ואף דכהן טמא שאכל תרו"ט אינה במיתה התם הטעם דחילול טומאה כבר הי' בו, משא"כ בזה דחילול זרות לא הי' בו כמש"כ באב"נ או"ח סי' תקל"ה בהג"ה עיי"ש:

*) ומה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן אפשר משום שפי' בפ' ב"מ (כ"ה.) דהמצוה לשרוף תרו"ט הוא משום תקלה, ולכאורה אמאי ניחוש לתקלה שמא ישכח כהן ויאכלנה בשוגג הא הוי שגגת עשה ונודע מש"כ הרמב"ן פ' ויקרא דאפי' שגגת לאו א"צ כפרה, ובחי' הר"ן ר"פ הנחנקין דלא גזרי' אטו שגגת לאו עייש"ה, *) הגה"ה ומה דקשה לכאורה לפ"מ שהעלה באב"נ שם דאין זר חייב אלא במקום שהוא מצוה ועבודה בכהן, אולי י"ל עפימש"כ הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ח"ה סי' רצ"ג דאף שאין נותנין מת"כ לכהן ע"ה מ"מ תרומה טמאה רשאי ליתנה לו דמוטב שיאכלנה ע"ה משרפתה עייש"ה, ואף שהדברים מרפסין איגרא, מחויבין אנו למשוכי נפשין אדרב, ולפי הנראה תפס דאף תרו"ט יש ענין מצוה ועבודה באכילתה אלא דלכתחילה אינו רשאי לאוכלה, ואם עבר ואכלה איסורא דעבד עבד, ומ"מ העבודה נתקיימה, דמצות אכילת תרומה אין תכלית המבוקש מצד האוכל אלא מצד