ראשית בכורים (בכורות) עא

החלה נחשבת שפיר ראוי' לשרפה, ועוד דהתם נחשב ראוי לשרפה מפני שראוי לשרפה למחר וכמש"כ התוס' חולין (פ"ג.) גבי טמא דנחשב ראוי לסמיכה מפני שראוי לכשיטהר:

וא"ת הא גם בפירות שביעית יש עצה להשהות עד זמן הביעור ולשורפה, זה אינו, חדא דאסור להשהות פירות שביעית עד זמן הביעור שיבוא לידי שרפה דזה בעצמו הוי ביטול מצות לאכלה, ועוד הא מבואר ברש"י פסחים (נ"ב.) ד"ה משום דאזיל בשיטת הסוברים דביעור של פירות שביעית אינו שרפה אלא שיפקירם, וא"כ לא יהי' ראוי לשרפה לעולם, ועי' כ"מ פ"ז מה' שביעית הבין שדעת רש"י בזה כהרמב"ם ואני בעניי אינני רואה שום הוכחה דאדרבא מדכתב ויפקירנו במקום דריסת בהמה משמע דאי"צ שרפה, שוב ראיתי ברמב"ן עה"ת פ' בהר הבין ג"כ בדברי רש"י פסחים הנ"ל כמש"כ, דהביעור היינו הפקר אלא דצריך להפקירם גם לחי' ולבהמה עיי"ש, ודברי הכ"מ צ"ע:

הנה ע"מ דאמרי' כאן דלולא דגלי קרא לדורותיכם הי' בדין דעיסת שביעית פטורה מן החלה כיון דאי מטמיא בת שרפה היא, לכאורה קשה הא יש עצה להפריש פחות מכזית. דחלה אין לה שיעור מה"ת, ובפחות מכזית לא שייך איסור דלאכלה ולא לשרפה כיון דליכא שיעור אכילה, ועי' פסחים (ט"ו.) אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל, משמע דבפחות מרביעית ליכא חיוב שימור בטהרה, וכ"מ ברשב"א שבת (צ"א.), וכ"ש דליכא איסור לשורפה, עי' תוס' פסחים (יג.) ד"ה ושורפין, וא"כ ה"ה לפירות שביעית דלא חמירי מתרומה עי' פ"ח דשביעית מ"ב]:

והנלפענ"ד בזה, כמו שמחלק הש"ס פסחים (ל"ג.) בין הי' לו שעת הכושר להיכא דלא הי' לו שעת הכושר, דבאחמיץ במחובר כיון דלא הי' לו שעת הכושר לא שייך הפרשת תרומה משום דבעי' ראוי לנתינה דכתיב תתן לו ולא לאורו, ה"ה בזה דהנה אף שחטה אחת פוטרת את הכרי זהו רק לענין מצות הפרשה ולענין שהכרי ניתקן מידי טבלו, אבל מצות נתינה לא קיים עד שיתן כדי נתינה כמש"כ התוס' רי"ד קדושין (נ"ח.), אך מה שיצא ידי הפרשה בחטה אחת אף שאינה ראוי' לנתינה היינו רק כשהטבל הי' ראוי להפריש ממנו כדי נתינה, אבל אם לא הי' לו שעת הכושר להפריש ממנו כדי נתינה לא יצא אף ידי הפרשה כמו דאמרי' לענין נטמא במחובר, דפשיטא שאין נ"מ בין אינו ראוי לנתינה מפאת איכותו שהוא טמא לאין ראוי לנתינה מחמת חסרון כמות שהוא פחות מכשיעור, וכ"מ להדיא בתוס' רי"ד שם עיי"ש, ודין חלה הרי שוה לדין תרומה [עי' רש"י פ' שלח פ' ט"ו פ"כ ופכ"א ובנוב"ת יו"ד סי' ר"א], א"כ בעיסת שביעית כיון דלא היתה לה שעת הכושר להפריש ממנה כדי נתינה משום לאכלה ולא לשרפה לא הי' מועיל בה הפרשה של פחות מכשיעור ג"כ:

ועי' ריט"א ה' חלה אות ב' שהקשה לדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה הא יש עצה להפריש בשביעית חלה פחות מכביצה ולא יבוא לידי שרפה, אך לפימש"כ ניחא דבעי' הפרשה הראוי' לנתינה ושיעור נתינה אינו בפחות משו"פ כדאיתא בפסחים (ל"ב:

), ועי' בתוס' שם ד"ה ואין ובתוס' גיטין (ד"כ.) וברש"י פסחים שם דשו"פ וליכא כזית כגון בשנת בצורת, וסתם שו"פ הוא יותר מכזית, א"כ בשביעית שהכל הפקר אלא דכשלקח לעצמו והותיר מותר למכור כדתנן בפ"ז דשביעית מ"ג סתם שו"פ הוא יותר מכביצה וא"כ לא מצי להפריש פחות מכביצה דשיעור כזה אינו ראוי לנתינה, וחוץ מזה הא מבואר בתוס' רי"ד קדושין שם שאינו מקיים מצות נתינה בתרומה אלא כשיתן לו דבר חשוב כהך דפ' ראשית הגז וכמה נותן לו משקל ה' סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה עיי"ש, ונתינה חשובה ודאי ליכא בפחות מכביצה, ומכ"ש דאתי שפיר לפי המצאת הנוב"י חיו"ד סי' ר"א דשיעור נתינה גבי חלה מה"ת הוא אחד מכ"ד בעשרון לכל העיסה כנודע:

אך אכתי יש להעיר הא יש עצה להפריש כשיעור ואם תבוא לידי טומאה ישרפנה פחות פחות מכזית [לפי הנ"ל דבפחות מכזית אין איסור לאבדה] וצירוף לא שייך כאן דדמיא להך דשבת (ד"פ.) הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מ"ט בעידנא דאפקה לבתרייתא חסר לי' לשיעורא דקמייתא, אף דשיעור הוצאת דיו הוא כדי לכתוב בו ואם כתב בו אות אחת כבר נעשה במקצת תכלית המבוקש של המלאכה, ואעפי"כ כיון שאינם במציאות בעולם בב"א אינן מצטרפות וכ"ש כאן:

אך החילוק פשוט דגבי שבת דבעי' מלאכת מחשבת וכמש"כ הרשב"ם ב"ב (נ"ה:

) דהא דפטור בהוצאת אוכלין פחות מכגרוגרת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, לא הוי מלאכת מחשבת אלא כששני חצאי השיעור יש להם מציאות בעולם כאחת *) משא"כ בזה דהאיסור הוא השרפה והכליון דהיינו ביטול המציאות בודאי אף בכה"ג מצטרפין:

וא"ת הא אכתי יש עצה שישרפוה כמה בני אדם כל אחד פחות מכזית, אך האמת יורה דרכו דגבי פירות שביעית אין האיסור מפאת האדם אלא מחמת הפירות שלא ישרפו, ע"כ אין נ"מ בין נשרפין ע"י אדם אחד או ע"י כמה בנ"א, ודמיא להך דזבחים (ל"א.) חישב להאכיל כזית לשני בני אדם מצטרף לפיגול והטעם משום דכתיב יאכל לשון נפעל משמע אפי' שיעור אכילה לכמה בנ"א, וכן לענין מצות אכילת קדשים המצו' מתקיימת בשיעור אכילה לכמה בני אדם כדמבואר ביומא (ל"ט.) שהי' מגיע לכל כהן כפיל, ובתוס"י שם מבואר שהחצו' הי' מתקיימת בזה, והוא משום דכתיב ואכלו וגו' לשון רבים משמע דאין קפידא על האוכל אלא אזלי' בתר נאכל, וה"ה בשביעית דכתיב לאכלה סתם, עיקר הקפידא הוא שיאכלו, וכמו דלענין אכילה לא אזלי' בתר אוכל רק בתר נאכל ה"ה לענין שרפה דילפי' מלאכלה ולא לשרפה לא אזלי' בתר השורף רק בתר הנשרף ואסור אפי' כזית ע"י כמה בני אדם, וזה אתי שפיר בין לשיטת הרמב"ן דמני לאכלה למ"ע ובין להחולקים עליו דהוי רק לאו הבא מכלל עשה:

*) הגה"ה [ועפי"ז יובנו ד' הרשב"ם דלכאורה קשה הא שיעור כגרוגרת להוצאת שבת הוא הללמ"ס ככל השיעורין כדמבואר בסוגיא דסוכה (ד"ו.), אך לפי הנ"ל ניחא דבא ליתן טעם אהא דבעי' שיהי' מציאות ב' חצאי השיעור בעולם כאחת ואם הוציא ח"ש ואכלה ואח"כ השלים להוציא עוד ח"ש אינם מצטרפין, דלזה מוכרח הטעם משום דלא הוי מלאכת מחשבת ודו"ק] ע"כ הגה"ה: