ראשית בכורים (בכורות) ע

לשלמים צריך שתהי' שלמים וכיון דגלי קרא שיקנה שלמים אף דהאימורים קרבים והוא לעצמו אין לו רשות ההקטרה, ה"ה דחייבת בבכורה אף דאין האימורין שלו דבמעשר שני גזיה"כ הוא דקדושת מעשר מתחללת על שלמים משא"כ בשביעית:

(שם) בגמ' מיתבי האוכל מעיסת שביעית עד של הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שרפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, פירש"י חלה טמאה אין לה תקנה אלא שרפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה עיי"ש:

לכאורה קשה הא שיטת רש"י ביצה (כ"ז) ופסחים (מ"ו) דחלה טמאה יכול להאכיל לכלבו, ואיך פירש כאן דאין לה תקנה אלא שרפה, וחוץ מזה איך נפרנס דברי הש"ס כאן לשיטת רש"י שם מאי מקשה כיון דאילו מטמיא בת שרפה היא הא יכול להאכילה לבהמתו, ופירות שביעית מותר להאכיל לבהמה:

ואף שפסק הרמב"ם פ"ה מה' שמו"י ה"ה דפירות המיוחדין לאדם אין מאכילין אותן לבהמה והוא מהתוספתא, מסתברא דזהו רק להסוברים דתרומה הראוי' לאדם אין מאכילין אותה לבהמה כמש"כ התוס' בכ"מ, וכדאיתא בתדב"א, אבל רש"י לשיטתו דס"ל בב"מ (ד"צ.) דתרומה הראוי' לאדם מותר להאכילה לבהמה בודאי אף בשביעית דינא הכי דלא חמור מתרומה כדמבואר ברמב"ם שם ה"ב דדין פירות שביעית כדין תרומה, ואפי' אי נימא דבפירות שביעית אף רש"י מידה דבראוי לאדם אסור להאכיל לבהמה, מ"מ כאן שהחלה נטמאה ואינה ראוי' עוד לאכילת אדם שוב מיתר להאכילה לבהמה, ואף שהר"ן בפ' אלו עוברין גבי חלה שנטמאת כתב דאסור להאכילה לבהמה משום דהוי מאכל אדם אף שמחמת טומאה אינה ראוי' לאדם, הרי שיטת רש"י אינו כן כדמבואר בדבריו שם שכ' דלהאכילה כלבים א"א שאין שורפין קדשים ביו"ט:

והנלפענ"ד הקלושה בזה דהנה צריך להבין מה שפירש"י בביצה שם דלתתה לכלב ביו"ט אסור משום דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא, דלכאורה קשה טובא אף דשרפת נותר אסור ביו"ט היינו משום דהבערה מלאכה האסורה ביו"ט היא אלא שהותרה לצורך וגבי נותר גלי קרא דלא אמרי' מתוך [כדמבואר באריכות ביראים מצוה קי"ג עיי"ש] משא"כ בנתינה לכלבו שאינה בסוג מלאכה כלל, ואף שי"ל דרש"י אזיל בשיטת הסובר בירושלמי ר"פ במה מדליקין שאסור להצית האור במדורת קדשים מבעוד יום והיא דולקת והולכת בשבת עיי"ש, וכיון דמה שמתבער ממילא בשבת או ביו"ט אסור אף שאינו עושה מלאכה בידים, ה"ה למתבער ע"י אכילת בהמה, אך דוחק לפרש כן דהא בש"ס דילן שבת (כ"ג.) מבואר להיפוך דמוקמי' הא דאין מדליקי בשמן שרפה ביו"ט שחל להיות ע"ש וגם בירושלמי שם משמע דלפי המסקנא לא קאי הכי, ועוד אם איתא דרש מדמה לה לגמרי לקדשים אמאי יהי' רשאי להאכיל לבהמתו הא בקדשים המצוה היא רק בשרפה וכמה שהוכיחו התוס' שם:

אך י"ל דדעת רש"י דשרפה היינו כליון כמש"כ החת"ס חאו"ח סי' ק"ד להוכיח מד' הרע"ב סוף תמורה וכדמבואר להדיא בשבת (י"ז:

) בהא דגזרו על גידולי תרומה משום תרו"ט ביד כהן דילמא משהי לה גבי' עד שעת זריעה ויבוא לידי תקלה, ואם איתא דבעי' שרפה דוקא תפ"ל שמבטל מצות שרפה במה שזורעה אע״פ דאף בזה מקיים מצות שרפה כיון דהוי דבר שזרעו כלה ושרפה היינו כליון, וכ"מ בר"ן ע"ז שכתב דמריקה ושטיפה בכלי מקדש הוא מטעם שרפת נותר עיי"ש, ובס' דברי דוד להט"ז פ' צו, אך בקדשים כיון דאסור להאכילן לבהמתו מוכרח לשורפן, אבל בתרומה טמאה דאין איסור להאכילה לבהמתו דאף כשהיתה טהורה רשאי להאכילה לבהמתו לדעת רש"י ב"מ (ד"צ:

) הנ"ל, הילכך אף כשנטמאת דמצוה לשורפה יכול לקיים המצוה במה שמאכילה לבהמה דגם זה בכלל שרפה כיון דשרפה היינו כליון [ועי' תוס' פ' כ"ש (כ"א:

) ד"ה עבר דלריוה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה אי"צ לשרפו אלא יריצנו לפני כלבו] אך כיון דשרפת תרומה מקדשים גמרי' לה מדאיקרי קודש ובקודש מפורש בתורה לשון שרפה, אף דעיקר המבוקש הוא הכליון לאו דוקא ע"י שרפה, שמעינן מינה דכל כליון שם שרפה עליו, וכיון דרחמנא קריי' שרפה יש עליו תורת שרפה ממש אף לענין איסור מלאכה, כדמבואר בכ"מ דכיון שהתורה קרא אותו כך נחשב כאילו בעצם כך הוא עי' חגיגה (כ"ז:

) שאני שלחן דרחמנא קריי' עץ, ובתוס' מכות (כ"ב.) ד"ה שהרי כיון דכתיב כצבי ואיל הוי כב' מינים מחולקין ממש וחייב משום כלאים וכהנה רבות אין כאן מקום לפורטן:

אמנם כיון דרחמנא קריי' לכליון בלשון שרפה, י"ל דאינו מועיל כליון רק היכא דראוי לשרפה דאז גם הכליון נחשב כשרפה, אבל אם אינו ראוי לשרפה אינו מקיים המצוה בכליון אחר, דבאמת כיון דסגי בכליון כדמוכח ממריקה ושטיפה דכלי מקדש הי' צריך לכתוב כליון סתם לכלול כל מיני כליון, ומדפרט הכתוב לשון שרפה, לכה"פ שמעינן מינה דעיקר המצוה היא שרפה אלא דכל היכא שראוי לשרפה מקיים המצוה אף ע"י כליון אחר [ואף בכלי נחושת משכחת לה שרפה ע"י ליבון באור] ודמיא למש"כ התוס' חולין (פ"ג:

) ד"ה אין דאע"ג דבילה לא מעכבא דיש שום דרש שאינה מעכבת סברא הוא דלכה"פ ראוי' לבילה מעכבת כיון שהזכיר הכתוב בילה עיי"ש, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תמ"ח אות כ"ב בביאור שיטת הר"ן דדוקא כשראוי לאדם חשבינן מה שמאכיל לבהמה כמאכיל לאדם, והביא סמיכין לזה מדברי הרמב"ם בפיה"מ, ועי' שו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א וסי' תנ"ז סט"ז, ועי' ט"ז או"ח סי' תרפ"ט אות א' ודו"ק, וה"ה כאן דאין הכליון נחשב כשרפה אלא אם ראוי לשרפה:

ולפי"ז אתי שפיר מה שפירש"י כאן דחלה טמאה אין לה תקנה אלא שרפה, כלומר שאין לה תקנה לכלותה בכליון אחר אא"כ ראוי' לשרפה ובחלה של עיסת שביעית כיון דאינה ראוי' לשרפה אף להאכיל לבהמתו אינו רשאי דהא מוטל עליו לשורפה אלא דכשראוי לשרפה כל כליון הוי בכלל שרפה אבל כשאינו ראוי לשרפה אינו מועיל שום כליון אחר:

ויש להעיר, לפי הנ"ל דכשאינו ראוי לשרפה מחמת איסור אינו רשאי להאכילה לבהמתו למ"ל לרש"י לפרש שם דאסור להאכילה לבהמתו משום דרחמנא אחשבה להבערתה תיפוק לה כיון דביו"ט אינה ראוי' לשרפה מחמת איסור יו"ט אינו מקיים המצוה במה שמאכילה לבהמתו:

אך שתי תשובות בדבר, חדא דלא דמי לשביעית דבפירות שביעית האיסור לשורפן הוא איסור חפצא ע"כ נחשב אינו ראוי לשרפה, משא"כ בזה שהאיסור לשורפו אינו מחמת קדושת החלה אלא מפאת איסור יו"ט דרמי אקרקפתא דגברא, לכן כשדנין על