ראשית בכורים (בכורות) סט

העומר דוחה עשה דיחיד, אך לפי הנ"ל ניחא דכאן לא שייך עדל"ת:

ולפי הנראה מה"ט לא חלה כאן קדושת בכורה כלל, וממילא ליכא עשה דהקטרה ולא איסור שחיטה בחוץ, והוא עפי"ד הש"ס תמורה (כ"ה.) אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה, עולה הוי או בכור הוי, ומסקינן דבכור הוי משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דכיון שסותרין זא"ז מוטב שיתקיימו דברי הרב, וכל זה רק כשבאין לחול שניהם כאחת, אבל כשקדושת עולה באה תחילה כגון אם הקדישו במעי אמו אז קדושת עולה חלה אף שהוא דברי התלמוד, כדאמרי' שם דמבכרת שהיתה מעוברת ואמר מה שבמעי' של זו עולה ילדה זכר יקרב עולה, וא"כ ה"ה כאן כיין שקדושת בכור וקדושת שביעית סותרין זא"ז דמצד בכורה חייב לשרוף האימורין, ומצד שביעית אסור לשורפן, חזינן הי מינייהו קדים וכאן קדושת שביעית קדמה דהולד אף בעודנו במעי אמו הי' עליו קדושת שביעית, וקדושת בכורה באה לחול בשעה שיצא לאויר העולם, הילכך קדושת שביעית אינה מנחת לקדושת בכורה לחול כיון דאי אפשר שיתקיימו שניהם:

והלום ראיתי באבני נזר חיו"ד סי' תמ"ה טעם אחר בהא דבהמת שביעית פטורה מן הבכירה, משום דהתורה לא נתנה לו בהם רק רשות האכילה אבל לשורפם ע"ג המזבח אינם שלו כלל, וכיון שאין האימורים שלו לענין הקרבה חשוב כיד הקדש באמצע דפטור מן הבכורה עיי"ש, ביאור דבריו ז"ל אף דכל בכור אינו שלו דהרי הוא קדוש מאליו ואין צריך להקדישו, מ"מ אין קדושת בכורה חלה רק על דבר שאם לא הי' בכור הי' שלו, וא"כ בכור של בהמת שביעית כיון דאם לא הי' בכור לא הי' לו בו רשות הקטרה נחשב כאילו האימורים אינם שלו, אף בלעדי קדושת בכורה:

ולא דמי למש"כ הט"ז ביו"ד סי' ט"ז ס"ק ח' במי שנשבע שלא לשחוט בהמתו רק יחזיקנה לחרישה, שהלוקח ממנו רשאי לשוחטה אף דלהמוכר לא הי' בה רשות השחיטה דכיון שכל הבהמה היתה שלו הרי קנה אותה הלוקח ושוב יכול לעשות בה כטוב בעיניו עיי"ש, אך התם שאני דעל גוף הבהמה לא חל איסור שלא לשוחטה רק על זה האדם, הילכך הקונה שלא נשבע שלא לשחוט מותר לשוחטה, משא"כ בהמת שביעית שאיסור השרפה חל על הבהמה, ואף שהקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא [כדמבואר בתוס' פסחים (כ"ט:

) ד"ה ר"א שכתבו דאף דחמץ אסור בהנאה מ"מ לה בר דמים הוא דההקדש עצמו יוכל למוכרו לנכרי עייש"ה, ועי' מרדכי פ' איזהו נשך לענין רבית במעות הקדש] וא"כ הקדש יש לו רשות השרפה, מ"מ אין זה בא מכח בעל הבכור, וכיון דאין לו רשות הקטרת האימורין הוי כאילו האימורין אינם שלו רק של הקדש ויד הקדש באמצע פטור מן הבכורה:

לכאורה קשה לי הא דין זה דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה רב חסדא קאמר לה ורב חסדא הא ס"ל לעיל (ד"ג) דשותפות עכו"ם אינו פוטר אא"כ יש לו דבר שעושה אותה נבלה, והנה בחסרון האימורין אין הבהמה נעשית נבלה רק טרפה וא"כ אינו מזיק בזה מה שיד הקדש באמצע כשם שאינו מזיק אם יד נכרי באמצע בדבר שאינו עושה איתה נבלה, ועכ"פ חל עליו קדושת בכור בע"מ, ובשלמא לפימש"כ התוס' שם דהגירסא הנכונה היא כבש"ס תמורה (י"א) רב חסדא אמר דבר שעושה אותה טרפה ניחא אבל לפי הגירסא אשר לפנינו קשה:

שוב נתתי אל לבי דגם לפי הגירסא שלפנינו אתי שפיר דאף לענין קדושת בכור בע"מ לא נחשב שלו דאפי' אם הי' חסר ממש מהאברים הפנימיים אע"ג שפסול להקרבה מ"מ אין שוחטין אותו במדינה כדמוכח לקמן (ל"ט.) לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעיא לן, ועי' רמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הי"א, וכ"ש זה שאינו חסר בפועל כלום, הילכך אי נימא שחלה עלה קדושת בע"מ יצטרך לרעות עד שיסתאב ויקבל מום שבגלוי, וכיון שמצד קדושת שביעית אינו רשאי להשהותו אלא עד זמן הביעור נמצא שלענין לשהות עד שיסתאב אינו שלו, וא"כ א קדושת בכור בע"מ א"א שתחול עליו דכמו דאינו שלו לענין הקרבה דאין לו רשות שריפת האימורים, כן לא נחשב שלו לענין רעי' עד שיסתאב דאינו שלו רק עד זמן הביעור:

ואם כנים הדברים נרויח לפרש בזה דברי הרמב"ם פ"ה מה' בכורות שכתב דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דכתיב לאכלה ולא לסחורה, והראב"ד השיג דהא בגמ' מפורש הטעם משום לאכלה ולא לשרפה, אך לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם בא ליתן טעם אמאי פטור מן הבכורה לגמרי ואף קדושת בכור בע"מ אין עליו, ובזה הטעם כנ"ל מפני שאינו רשאי לקיים רק עד זמן הביעור דאין לו רשות הסחורה רק רשות האכילה בלבד עד זמן הביעור, ואף זה בכלל לאכלה ולא לסחורה כדפירש"י סוכה (ל"ט.) שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהן סחורה להצניע לאחר שביעית, ואף דהרמב"ם פסק כרב הונא דאפי' שותפת אוזן פוטר, וא"כ הי' סגי בהטעם דלאכלה ולא לשרפה כיון דאין האימורין שלו לענין הקטרה, מ"מ כיון דכאן רב חסדא קאמר לה מסתמא הי' לו הגירסא בגמ' לאכלה ולא לסחורה, ע"כ העתיק הרמב"ם לשון הגמ' כצורתה:

ולפי הנ"ל אתי שפיר ג"כ הא דקשה לכאורה מה בכך שלא יוכל להקטיר האימורים הרי הקטרה אינה מעכבת, ואם אינו רשאי להקטירן נעשו כמו שנטמאו או שאבדו כדאמרי' בפסחים (נ"ט), ובשלמא לתירוץ הא' בתוס' יומא (כ"ט.) ד"ה אלא דהיכא דמתחילה בשעת שחיטת הקרבן לא הי' ראוי להקטרה הקטרה עכבת ולא מישתרי בשר בזריקת דם, אתי שפיר דגם כאן מעיקרא לא הי' ראוי להקטרה, אבל לתירוץ הב' שם משמע דאף מתחילה אינו מעכב, וא"כ מה בכך דאין האימורים ראויין להקטרה הרי הוי כנטמאו או שאבדו דהקרבן כשר וזורקין את הדם, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דאין החסרון מחמת שלא יוכלו להקטירן רק מפני שאין האימורין של הבעלים כלל, [שוב נתתי אל לבי דבלא"ה לק"מ דהא דדרשי' בפירות שביעית לאכלה ולא לשרפה שרפה לאו דוקא אלא ה"ה כשהולכין לאיבוד דגם זה נתמעט מלאכלה, וא"כ אף אם לא יקטיר האימורין מ"מ כיון שאינו רשאי לאוכלן הרי הולכין לאיבוד וז"פ:

והא דבהמת מעשר שני חייבת בבכורה כמש"פ הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות ה"ט, ואף דבמע"ש ג"כ אין לו רשות הקטרה, התם הטעם כדמבואר בירושלמי פ"ק דמע"ש משום דלוקחין בהמה לשלמים ממעות מעשר שני וגזיה"כ הוא כדאיתא בספרי הובא בתוס' מנחות (פ"ב.) ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים, דאם לוקח בהמה הראוי