ראשית בכורים (בכורות) ו

אחד, שאני התם דבעצם בר חיובא הוא מפאת הצד חירות שבו כמו שחייב בכל המצות אפי' למשנה ראשונה, אלא דבכאן הצד עבדות מעכב ע"צ החירות דבעי' שלא יהי' לו אלא אדון אחד, ולענין זה שוב מועיל מה שבידו לכוף את רבו לסלק את המפריע כיון דמצד עצמו חייב ואינו מחוסר כאן רק פעולת סילוק וממילא יתגלה החיוב של הצד חירות שיש לו גם עכשו, משא"כ הכא דעכשו הוא קנוי להנכרי קנין גמור ומחוסר קנין חדש של הישראל לזה אינו מועיל מה דעומד לפדותו, ועכ"פ לא עדיף מיד עכו"ם באמצע וכמש"כ התוס' לקמן (ט"ז:

) ד"ה אין לחלק בין בהמת ארנונא למקבל צאן ברזל מן העכו"ם עיי"ש, תדע דלכאורה, קשה הא דאמרי' בר"ה (כ"ט) דח"ע וחב"ח אינו מוציא אחרים יד"ח ואף את עצמו אינו מוציא, ואמאי לא נימא שם ג"כ דלפי משנה אחרונה הרי הוא ב"א גמור מעכשו ויוציא אחרים יד"ח [ועי' טו"א בחגיגה שם שנתקשה בזה, ותי' דאיירי בעבד של קטן שאין בידינו לכופו, וזה דחוק מאוד דכל כי האי לא הי' להש"ס לסתום אלא לפרש, וגם לא מצינו לשום אחד מהפוסקים שיחלק בזה] אך לפי הנ"ל ניחא דנעשותו ב"ח גמור לענין זה לא מועיל מה שבידינו לכופו ואינו מועיל רק להסיר המפריע מצד החירות שגם עכשו הי' בדין לחייבו אבל לא להוליד חיוב חדש מפאת צד העבדות *):

וכן מוכרח דהא אפי' למדס"ל בעלמא כל העומד וכו' אינו מועיל לגמרי כאילו כבר נעשה הדבר בפועל ממש כדמבואר בכ"ד, ואף הא דש"ס חגיגה שם מפאת כל העומד הוא כדמוכח קצת ממה דלא פסק הרמב"ם כן בפ"ב מה' חגיגה ה"א ועי' שם בכס"מ ובלח"מ שם, ולפי הנראה טעמו ז"ל משום דס"ל דרבינא דקאמר דלפי משנה אחרונה חייב הוא מטעם כל העומד, והרמב"ם לא פסק כמ"ד כל העומד וכו', כמש"כ הח"מ והפר"ח אה"ע סי' קכ"ד עיי"ש, ואפשר דאף הראב"ד שפוסק כרבינא אינו משום דס"ל כל העומד בעלמא אלא דכאן שאני דאינו מחוסר אלא פעולת סילוק כנ"ל:

(שם) בתוד"ה ונותן וכו' לא לקדוש קדוה"ג להיות קרב לגבי מזבח מפני חלקו של עכו"ם כדפי' בקונטרס, ובסוף פירקא שרי לי' ר"י בגיזה ועבודה דדרש לי' לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים, ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים עכ"ל, יש להעיר לפי"מ שפירש"י מכות (כ"ב) דהמנהיג בשור פסוה"מ לוקה משום כלאים משום שיש בו צד קודש וצד חול וחולין עם קדשים הוי כלאים זה, בזה עיי"ש, וא"כ הכא אמאי מותר בעבודה נהי דאיסור עבודה בקדשים ליכא דאתה עובד בשלך ובשל אחרים מ"מ יאסר משום כלאים:

ולכאורה יש להקשות גם מרש"י תמורה (י"א:

) גבי הקדיש אבר מהו בגיזה, פירש"י בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא קא מכחיש לה עיי"ש, ולמ"ל האי טעמא דהוא רק חשש בעלמא תפ"ל דאסור בעבודה משום כלאים כיון דיש כאן תערובות קודש וחולין דכל הבהמה היא חולין והאבר הוא קודש, אך משם לק"מ כיון דכל הבהמה היא חולין רק אבר אחד מבורר ממנה הוא קודש לא נחשב כחורש בב' בהמות אחת של חולין ואחת של קודש, דדוקא בשור פסוה"מ כיון דיש בו צד חולין וצד קודש, וכל צד אינו בחלק מבורר, רק הבהמה דרך כלל פתיך בה ב' הכחות נחשב כאילו כולה חולין וכולה קודש, ועי' רמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"א דבחלק שאינו מבורר נחשב שותף בכולה שנחשב שכל הדבר שייך לכל אחד מהשותפין לגמרי רק שיש לו קנין קלוש באיכות עיי"ש ה"נ נחשב שכל הבהמה היא חולין וכולה קודש, אבל בהך דתמורה הנ"ל שכל הבהמה היא חולין ואבר אחד הוא קודש וכל חלק הוא מבורר, לא הוי כב' בהמות דהאבר אינו בהמה שלימה, ואפי' אם היתה חצי' קודש וחצי' חולין וכל חלק הי' מבורר ג"כ לא הי' שייך בזה ענין כלאים מטעם הנ"ל דאינה רק בהמה אחת חצי' חול וחצי' קודש, וענין כלאים הוא רק בב' בהמות או באחת שהיא כב' כההיא דשור פסוה"מ, הילכך לק"מ מההיא דתמורה, אבל מכאן קשה דהא כאן הוא שותף באיכות דחלק ישראל אינו מבורר ודמיא לשור פסוה"מ, ואף דכאן מותר בגיזה ועבודה מ"מ עדיף עוד מפסוה"מ דהתם אין בה צד קודש אחר רק לענין גיזה ועבודה, והכא הוי חצי' קודש לענין קדושת בכורה:

אך באמת גם מכאן לק"מ דכאן על גוף הבהמה ליכא קדושה כלל, כדמבואר ברש"י לקמן (ד"ט:

) שכ' בזה"ל אע"ג דמחייב ר"י למיתב חצי דמיו לכהן שרי בגיזה ועבודה שאין קדושה לחצאין עכ"ל עיי"ש, ועי' רש"י תמורה (י"א) ותוס' שם ד"ה התם עיי"ש, וכן מסתברא דכיון דהתירו הכתוב בגיזה ועבודה גלי שאין על הבכור שום קדושה כלל רק חוב ממון בעלמא יש לו להכהן על בכור זה לגבות ממנו חצי דמיו:

ומשה"ק התוס' וא"ת נהי דלא קדוש קדוה"ג מ"מ כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה אותו חלק שיש לו בו יהא לכהן למה נותן לכהן דמי חלקו, היינו אע"ג דאין כאן קדושה על הבכור כלל מ"מ החצי בכור היי ממתנות כהונה ואמאי לא יתן החצי בכור עצמו, וע"ז תירצו משום טיבותא דכהן, ואין להקשות כיון דמשום טיבותא דכהן תיקנו כן אם הכהן אומר אי אפשי בתקנת *) הגה"ה עי' יבמות (מ"ז:

) דעבד שנשתחרר צריך טבילה ודעת התוס' וסייעתם שם דהוא מה"ת [עי' חי' רעק"א יו"ד סי' רס"ז] וא"כ כשנשתחרר ועדיין לא טבל אף שפקע מיני' העבדות מ"מ עדיין לא נכנס, לקדושת ישראל, והנה בח"ע וחב"ח לענין חיוב ראי' יתחייב תיכף לאחר גמר השחרור אף שלא טבל עדיין ולא מחמת הצד עבדות אלא מחמת הצד חירות שהי' לו מכבר דחייב בכל המצות אלא שמעכב עליו מה שיש לו עוד אדון אחר, וכאן הרי שוב אין לו אדון אחר, ולענין שיוכל להוציא אחרים י"ח לא יוכל עד שיטבול ויעשה ב"ח לגמרי דלענין זה לא סגי בסילוק העבדות בלבד, ומחמת העומד נחשב רק שכ"כ לענין עומד דממילא, ולא עדיף עומד שע"י מעשה כתבו דהטבילה היא לפני השיחרור, אך גרסת רש"י שם סילוק העבדות, עי' אבני נזר חאו"ח סי' קנ"ט אות כ"ה לר"ש מעומד דממילא אליבא דכ"ע, ואף שבתוס' יבמות שם סוף העמוד הוא להיפוך ומשחררה ומטבילה, ואף מהתוס' משמע רק דאין קדימת השחרור מעכב אבל אם טבל אחר השחרור פשיטא דמהני, דהסדר הוא תחילה סילוק העבדות ואח"כ קבלת הישראלית כמו דבגר מילה קודם טבילה, ולדעת כ"פ מעכב, וראן אפשר דאינו לעיכובא, אבל הטבילה שלאח"כ ודאי לכתחילה שפיר דמי, וא"כ החילוק פשיט חיוב ראי' לא בעי רק סילוק הצד עבדות, אבל להוציא אחרים במ"ע שהז"ג בעי' קבלת הישראלית לגמרי, ע"כ הגה"ה: