ראשית בכורים (בכורות) סח

למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה עכ"ל, משמע מדבריהם דהביעור של הבהמה היא מה שנפחתת ונכחשת מחמת מלאכתה (עי' תמורה (י"א:

) הקדיש חד אבר מהו בגיזה וברש"י שם בעבודה לא תיבעי לך דהא מכחיש לה וקשה הא בעי' דומיא דלאכלה ושם עיקר הכליון הוא בשעת הנאתו משא"כ בבהמה טמאה, אף שנכחשת קצת מחמת מלאכתה מ"מ אין זה עיקר כליון שלה דעיקר הכליון הוא אחר מיתתה, וא"כ אין הנאתה וביעורה שוה, עוד יש מקום עיון בדברי התוס' למ"ל לדייק משמעתין שאסור לקנות בהמה טמאה מדמי פירות שביעית הרי משנה מפורשת היא בפ"ח דשביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית עיי"ש:

אך י"ל כך דלעולם אסור לקנות בהמה טמאה מדמי שביעית משום דאין הנאתה וביעורה שוה דהביעור שלה היא מיתתה ומה שמשליכה לכלבים אח"כ, והנה בשעת מיתתה אינו נהנה כלל הרי הוי ביעור בלי הנאה, ומה שמשליכה לכלבים אח"כ גם מפאת זה אין להתיר דהא קימ"ל שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה כדאיתא בירושלמי וברמב"ם פ"ה מה' שמו"י הי"ב עיי"ש, וע"כ לא הקשו התוס' כלל מהא דאין לוקחין בהמה טמאה מדמי שביעית דזהו מילתא דפשיטא שאין הנאתה וביעורה שוה:

אך כל זה רק כשקונה בהמה טמאה לגופה, אבל לשכור בהמה טמאה לקנין פירות ועבודה בלבד אין מקום לאסור דהא אינו נותן הדמי שביעית עבור גופה רק עבור השימוש והעבודה, וכשדנין לענין זה הרי הנאתה וביעורה שוה דבעבודה הכליון היא בשעת הנאתו מה שמתכחשת מחמת רוב העבודה, וע"כ הקשו התוס' רק מכאן, דפטר חמור כיון שיכול למכרו לביני ביני כדאיתא לעיל (ד"ט.) וברא"ש שם דלמישקל מה דשוה טפי משה קטן שפיר דמי נחשב שגוף הפ"ח הוא שלו [וכדמבואר ברש"י לעיל (י"א.) ד"ה ואעפ"י וביותר מפורש בפי' רבינו גרשום שם דכיון דקני לי' לביני ביני נחשב לגמרי שלו] אלא שאין לו בו רשות השימוש והעבודה קודם שיפדנו, וע"כ כשפודה אותו בשה של דמי שביעית אינו מוציא דמי שביעית על קנין גוף החמור רק על קנין שימוש שבו דגוף החמור אינו צריך לקנות דבלא"ה שלו הוא, וע"ז הקשו דבהמה ״למלאכה״ הא הנאתו וביעורו שוה, ומדוקדק לשון התוס' שכ' בזה"ל משמע דאסור לקנות בהמה טמאה כגון ״פטר חמור", דעיקר הקושיא מה שאסור קני' כזו כמו פ"ח דהוי רק קנין לשימוש, ודמיא לראובן שהי' לו בהמה והשכירה לשמעון על שנה ואח"כ חוזר ראובן ושוכרה משמעון בתוך הזמן בדמי פירות שביעית, דזה יש להתיר משום דהגוף בלא"ה שלו ואינו נותן הדמי שביעית עבור גופה רק עבור הקנין פירות דלענין זה נחשב הנאתו וביעורו שוה:

ובנוגע לגוף קו' התוס' עלה בלבי ליישב קצת דאף דהפ"ח נחשב של בעלים אפי' לפני הפדיון כדמוכח מהא דהגונב פ"ח של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים, וכדמבואר באריכות בדברינו לעיל (ד"י) עיי"ש, מ"מ כשדנין לענין קנין בדמי שביעית נחשב שנותן דמים גם עבור גוף הפ"ח ולא עבור קנין פירות בלבד, ולא דמי להציור שהבאתי בראובן שהשכיר בהמתו לשמעון על משך שנה ואח"כ חזר ראובן ושכרה משמעון בתוך הזמן בדמי שביעית דהתם אינו חסר לראובן רק הקנין פירות של זה הזמן אבל לאחר כלות הזמן תחזור אליו ממילא לעשות בה כטוב בעיניו, הילכך אף בשעה שהיא מושכרת לשמעון נחשב הגוף של ראובן, משא"כ גבי פ"ח דאם לא יפדנו ישאר באיסורו לעולם ולא יהי' לו שום. תועלת במה שנחשב שלו הילכך דנין כאילו נחסר לו גם קנין הגוף, והא דנחשב שלו לענין תשלומי כפל זהו רק משום שבידו לפדותו על שה בת דנקא [כמש"כ לעיל שם באריכות עיי"ש] אבל אם דנין על הוצאת דמי שביעית מרשותו רואין כאילו הוציאן על קנין גוף החמור כיון דאם לא יפדנו לא יהי' לו בו שום תועלת לעולם, [ועי' ב"ב (ד"נ.) המוכר את עבדו ופסק עמו שישמשנו ל' יום ר"מ אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, וברשב"ם שם דאותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבד כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו עיי"ש, הרי דאף דיש לו קנין הגוף מ"מ כיון שהתועלת של קנין הגוף בזה הוא רק לפירות לא נחשב קנין הגוף כלל, ואף ר"י דס"ל שם השני ישנו בדין יום או יומים טעמו מפני שבענין קנין פירות בלבד ג"כ אלים כח השני מהראשון מפני שהק"פ שלו הוא לצמיתות כמובן, אבל בגוף הסברא כ"ע מודו דלא שייך בזה קנין הגוף ממש מפני שאין לו תועלת בגופו רק בפירותיו, ועי' עוד דוגמא לזה בתוס' גיטין (מ"ג) ד"ה מי שכתבו דעבד שאינו שוה אלא לקנס אפי' מוכרו כולו לגמרי אינו מכור דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס עייש"ה, הרי דאין הקנין מתיחס רק על דבר שיש לו תועלת מזה, וה"ה בפ"ח כיון דעד הפדיון לא הי' יכול לשלוט בגופו כלום נמצא שמוציא דמי פירות שביעית על קנין גופו], ודו"ק היטב:

(שם) בגמ', ואמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות, פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, וחייבת במתנות לאכלה קרינא בה, פירש"י ולא לשרפה ואי מחייב בבכורה סלקי אימורים לגבוה:

עי' רי"ט אלגאזי ה' חלה שהקשה אמאי לא נימא דאתי עשה דהקטרת בכור ודחה איסור דלאכלה ולא לשרפה, ואף דאין עשה דוחה עשה, הא קימ"ל דעשה חמור דוחה עשה הקל ואם ישחטו את הבכור בחוץ הוי איסור חמור בשחוטי חוץ שהוא בכרת ואמאי לא דחי עשה הקל דלאכלה עכתו"ד, (הנה הרי"ט אלגאזי הק' לדעת הרמב"ן דחשוב לאכלה דפירות שביעית למ"ע, אך ביותר קשה לדעת הרמב"ם דלא חשוב לה למ"ע והוי רק לאו הבא מכלל עשה, ודעת הרמב"ם דלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה, כדמבואר בדבריו פ"ו מה' יבום ה"י עיי"ש]:

ולפענד"נ דלא שייך בזה ענין עדל"ת דלא מצינו עדל"ת רק היכא דהאיסור הוא פעולת האדם, כמו בכל איסורין דעיקר הקפידא שהאדם לא יעבור על האיסור, משא"כ בפירות שביעית דעיקר הקפידא הוא שהפירות לא יבואו לידי איבוד רק יאכלו, לא שייך עדל"ת, דאף שהאדם לא פעל איסור דנחשב כאנוס מחמת העשה מ"מ הא הפירות נאבדין, וכדמבואר מהא דאיצטרך בשמעתין קרא לחייב שביעית בחלה, אף דיש עצה לשרוף ע"י נכרי או ע"י כמה ישראלים מעט מעט פחות מכזית. אע"כ דכאן אין זה תקנה דמ"מ הא החלה הולכת לאיבוד, ועי' טו"א ר"ה (ד"ל:

) שהקשה לפימש"כ התוס' שם דעשה דרבים דחי עשה דיחיד למ"ל קרא דלדורותיכם במנחות (פ"ד) דעומר בא בשביעית תיפוק לה דעשה דרבים של הקרבת