ראשית בכורים (בכורות) סז

שוה כך לאכילה בלעדי חשיבותו לגיזה ועבודה, אינו מחלל על הקדושה שלו כלל רק על הצד חולין שבו בלבד, משא"כ כשפודה על שה שלא בשויו הרי פודה על צורת השה מצד היותו בע"ח דעל שחוט אין פודין ומצד החיות שבו הרי הוא קודש, נמצא שמחלל הפ"ח על הצד קודש שבו ג"כ, דהפדיון הוא מחמת החיות של השה ומצד החיות הוא קודש דמחיים אסור ליהנות ממנו רק לאחר שחיטה [וכמו דמצינו בבכורי הלויים שפדו את עצמן, היינו שצד לוי' שבו פדה את הצד בכורה שבו הרי דשייך ענין פדיון בצד אחד שבגוף], וזהו עיקר החילוק שבין פודה בתורת שה לפודה בתורת שויא דכשפודה בתורת שה פודה על החיות שבו היינו על צד הקודש שבו, וכשפודה בתורת שויא פודה על צד החולין שבו:

עו יש כאן מקום עיון דהנה לכאורה אם יתן לכהן שה בפדיון פ"ח וישייר לעצמו רשות הגיזה ועבודה הי' בדין שלא יועיל דצריך שיתן לו כל השה, כדמבואר בדברינו לעיל בהא דאין פודין בטרפה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה דאפי' להסוברים בעלמא שה ואפי' מקצת שה מ"מ כאן לא יועיל עפי"ד הריב"ש סי' שמ"ז עיי"ש, והנה כשפודה בשה פסוהמ"ק שרשות הגיזה ועבודה אינו שייך לו הרי אינו נותן לו כל השה לגמרי, וא"כ אף לר"ש לא יועיל דבהא אפי' ר"ש מודה דצריך שיתן לו כל השה, ואיך אמרי' כאן אליבא דר"ש דאמר מותר בהנאה לא תיבעיא לך:

שוב ראיתי במנח"ח מצוה כ"ב שכתב דגיזה לא חשוב שיור, כדמצינו לענין טביחה ומכירה דלרב דקיי"ל כוותי' דוקא אם שייר דבר הניתר עמו בשחיטה לא חשוב ומכרו כולו, עי ב"ק (ע"ח:

) ורמב"ם פ"ב מה' גניבה עכ"ד, ולפענ"ד אין ראי' מטו"מ דהא מפורש בגמ' שם הטעם וטבחו מידי דהוי בטביחה, ומכירה איתקש לטביחה עיי"ש, אבל בעלמא אפשר דהוי שיור:

ולכאורה אף מעבודה יש להקשות דפשיטא דזה חשוב שיור בגוף השה דהעבודה היא בגופו ממש, אך בזה י"ל כיון דשה אין דרכו בעבודה כדאמרי' אהא דכתיב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אף החילוף אסור אלא שדבר הכתוב בהוו', והילכך לאו שיורא הוא, וגם מחלב לק"מ דאפשר לאוקמי בשה זכר, אך מגיזה קשה כנ"ל, ואולי י"ל כיון דהפדיון אינו לפי השויא אלא בגוף השה כמו שהוא, ע"כ אין קפידא משיור הגיזה דחסרון דגיזה לא הוי חסרון בגוף השה, כדאיתא בפ' בכל מערבין (כ"ז:

) דגיזתה לאו גופה היא, (והא דש"ס ערכין (ד"ז:

) בהמה שנהרגה אסור בהנאת שערה שם הטעם משום דמרבינן מאת בשרה את הטפל לבשרה]:

עוד י"ל לפימש"כ התוס' מכילתין (כ"ה:

) דגוף הגיזה מותרת אלא שאסור לגזוז, ע"כ חשוב שפיר שלו אף לענין גיזה, ואף שבתוס' חולין (ד"ד:

) כתבו דאפי' אם חליפי חמץ מותרין בהנאה מ"מ כיון דלכתחילה אסור למכור לאו בר דמים עיי"ש, שאני התם דאיסור המכירה הוא משום שאסור בהנאה וזה נוגע לתורת ממון, משא"כ גבי גיזת פסוהמ"ק דגוף הגיזה מותרת בהנאה אלא דדבר אחר גורם לו שלא ליהנות ממנה היינו מה שאסרה תורה פעולת הגזיזה, איסור זה אינו מסלק זכות ממון שלו כיון דאיסור ד"א גרם, ודמיא להך דעירובין (ע"ח:

) גבי עשה לאשרה סולם כל שאיסור שבת גרם לו אסור, איסור ד"א גרם לו מותר, וכמ"ש הרשב"א ריש יבמות לענין נודרת עיי"ש:

(דף י"ב:

), בגמ' איבעיא להו מהו לפדות בבהמת שביעית, ודאי לא תיבעי לך לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה כי תיבעי לי' ספק זכו' מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינא בי', או דילמא כיון דכמה דלא מפקע איסורי' לא משתרי כסחורה דמי, יש להעיר לפימש"כ לעיל בדברינו (ד"ט.) דאף הפרשה הוי נתינה לכלל השבט והשה שמפריש אינו נחשב שלו רק שאין בו תורת גזל כמש"כ היראים לענין גזל עכו"ם עיי"ש, וא"כ מ"ש ספק מודאי:

והנה לפי המבואר בריטב"א ע"ז ר"פ השוכר את הפועל דהא דאין לוקחין בהמה טמאה עבדים ושאר מטלטלין בדמי שביעית מפני שאסור לקנות בדמי שביעית דבר שאין קדושת שביעית תופסת בו, ואין קדושת שביעית תופסת אלא בדברים שיכולין להתבער בזמן הביעור עכתו"ד עייש"ה [והא דכל אלו חשיבי דברים שאין יכולין להתבער, לפי הנראה משום דעיקר הביעור הוא האכילה כדאיתא בתוספתא פ"ח דשביעית מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו וכו', אלא דבלא מצא אוכלין הוא מחלוקת הפוסקים דלדעת הרמב"ם והראב"ד שורפן, ולדעת הרמב"ן וסמ"ג והתוס' מפקירן ויכול לחזור ולזכות בהן, עי' כל זה ברמב"ם פ"ז משביעית וכ"מ שם, וא"כ בהמה טמאה וכל הנך דלאו בני אכילה נינהו ואין עיקר תשמישן ע"י כליון חשיבי דבר שאינו יכול להתבער, הילכך אין קדושת שביעית תופסת בהן דפירות שביעית לא נתנו אלא לאכילה או לכליון כיו"ב שהנאתו וביעורו שוה] וא"כ איסור דלאכלה ולא לסחורה שייך רק במוציא מרשותו הפירות שביעית ולא הכניס תחתיו מאכל אחר שתתפוס בו קדושת שביעית, אבל כשיכניס תחתיו מאכל אחר הרי לא עשה סחורה בפירות שביעית דדבר הקדוש בקדושת שביעית נשאר ברשותו אלא שנתרוקנה מחפץ זה לחפץ אחר:

ולפי"ז יובן הא דמספקא לן כאן אם יכול לפדות ספק פ"ח על בהמת שביעית, דבשלמא כשפודה ודאי פ"ח כיון דנותן בהמת שביעית לכהן והפ"ח נכנס ברשותו תמורת השה אף שהשה נשאר בקדושת שביעית אצל הכהן מ"מ הוא עשה סחורה בפירות שביעית שמתחילה הי' לו דבר הקדוש בקדושת שביעית, ועכשיו הוציאה מרשותו והכניס תמורתה ברשותו דבר שאין עליו קדושת שביעית, אבל כשפודה בו ספק פ"ח כיון שהשה של שביעית נשאר ברשותו הרי לא הוציא דבר הקדוש בקדושת שביעית מרשותו ולא. נחשב סחורה, ואף דעכשיו אינו קנוי לו דהא ההפרשה הוי נתינה לכלל השבט כנ"ל, מ"מ כיון שיש לו רשות האכילה ונשאר הדבר ברשותו כבתחילה לית לן בה, דהא אף בפירות שביעית דעלמא אין לו רק רשות האכילה לכתחילה, או דילמא אף בזה אסור משום דדמי לסחורה דאף זה נחשב הוצאה מרשותו אע"ג דיש לו רשות האכילה מ"מ הא לא נחשב שלו:

אך לפי מסקנת התוס' בע"ז (ס"ב:

) דכשנשאר בקדושת שביעית ביד הלוקח עדיף טפי עיי"ש, משמע דהא דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים בדמי שביעית אינו אלא מדרבנן דמיחזי טפי כסחורה [ודלא כשיטת התוס' יבמות (ע"ג.) דזהו מה"ת] וא"כ גבי ספק פ"ח כיון שהדבר נשאר ברשותו לא מיחזי כ"כ כסחורה, ולא באתי בזה רק להעיר (שם) בתוד"ה ודאי וכו', ותימא דאפי' רבנן לא אסרי משרה וכביסה אלא משום דבעי' דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ובהמה