ראשית בכורים (בכורות) סו

מוכרח לומר דמש"פ הרמב"ם דבדיעבד אם פדה בנדמה פדוי היינו רק כשלא ידע שהיא נדמה דהא נדמה אינו ניכר בו הפסול, אבל אם ידע אף הרמב"ם מודה דאינו פדוי, וא"כ לק"מ מדברי הירושלמי גבי כיי דאינו פדוי בדיעבד דשם הרי ניכר לכל שאיני שה ממש ובזה אף הרמב"ם מודה, ובלתי רחוק לפרש כן דמש"כ הרמב"ם דפדוי היינו רק כשלא ידע, אף דלכאורה כל כי האי לא הי' לו לסתום, אך מסתמא מיירי בכה"ג דאם ידע למ"ל להכניס עצמו בספקות הרי הי' יכול להחליף טלה זה הנדמה בטלה אחר וליתן לכהן, אע"כ דבלא ידע מיירי ובדיעבד אינו חייב לחזור ולפדות דממ"נ יצא י"ח:

וראיתי במנחת חינוך שכתב דהרמב"ם שפסק דאם פדה בנדמה פדוי ס"ל דבפ"ח אם פדאו בשו"פ מועיל בדיעבד, אך זה קשה לפענ"ד מהא דלעיל (י"א:

) קשיא הילכתא אהילכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בעושה מאליו דבעושה מאליו אף בשה בת דנקא סגי עיי"ש, ואם איתא דבדיעבד אפי' בשו"פ מחולל מאי רבותא דשה בת דנקא:

בשיטמ"ק אות ב' הקשה למ"ל קרא לפסןל נדמה ת"ל דהוי בע"מ עיי"ש, ולכאורה הא הוי מום שבסתר, בשלמא במקצת סימנין דומה לאמו שפיר קאמר ריו"ח לעיל (ד"ג:

) דהוי מום קבוע דשם הוי מום שבגלוי משא"כ בכולו נדמה הרי אין המום ניכר בו, אך י"ל כיון דבשעת לידה הי' ניכר המום דהא ראו שרחל נולד מן העז חשוב מום שבגלוי אף דאח"כ אינו ניכר כלל, ודמיא למש"כ התוס' תמורה (י"ז.) ד"ה אי הכי דיוצא דופן חשוב אין במינו קרב כיון דתהי בי' אינשי היי כברי' משונה, אף דמה דתהי בי' אינשי הוא רק בשעת לידה, ועי' תוס' עירובין (ד"ה:

) ד"ה ארבע דכשהועמד לשם לחי יש קול ואיכא היכירא עייש"ה, הרי דאף שאח"כ אינו ניכר כלל מ"מ כיון דבשעה שהעמידו איתו לשם לחי נתפרסם הדבר חשוב מחמת זה ניכר לעולם וה"ה בזה [ונודע מש"כ התשב"ץ דדבר הידוע לכל אף שאינו נראה נחשב פרהסיא, וכדמבואר מהא דאמרינן והא אסתר פרהסיא הואי] ועי' תוס' ב"ק (צ"ח.) ד"ה מתיב בהא דהכהו על אוני וחרשו עבד יוצא בו לחירות, דנחשב מום שבגלוי, כיין שלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש אף שאינו ניכר כשהיא ישן או עומד, ובשיטמ"ק שם בשם תוס' שאנן נסתפקו אם גם בכהנים וקדשים פוסל מום כזה עיי"ש, ולפי"ד השיטמ"ק כאן פשיטא דפוסל כיון שלפי התנהגותו ניכר המום הרי המום גלוי וידוע לכל ונחשב מים שבגלוי אף בשעה שהיא ישן וקו"ח היא מנדמה דהתם חוזר ונראה בכל שעה שמתנהג והולך [ועי' מש"כ רבינו גרשום במכילתן (מ"ד:

) גבי נכפה], ועי' רמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש שחשב בין המומין מי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת מהן אעפ"י שאינו נראה בהם שינוי כלל, ועי' רמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח ה"ה הנדמה אעפ"י שאינו כלאים פסול למזבח וכו', שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי, ובכ"מ שם תפס בדעת רבינו שהוא בכלל כלאים ומה"ט מדלג נדמה כשמנה כל האסורין למזבח, והמל"מ שם כתב דאפשר שדלגו משום שהוא בכלל בע"מ עיי"ש, ואפשר דתרווייהו איתנהו דנדמה גמור נוטה יותר לסוג כלאים ומי שמקצת סימניו דומין לאמו הוי סוג בע"מ, וכדמוכח מלשון הרמב"ם דפתח בכלאים, וכשהזכיר מקצת סימנים דומה לאמו סיים שאין לך מום גדול מהשינוי עייש"ה:

(שם) בגמ' מהו לפדות בפסוה"מ אליבא דר"ש לא תבעיא לך כיון דאמר מותר בהנאה חולין הוא כי תיבעי לך אליבא דר"י כו' מאי כיון דאסור בהנאה אין איסור חע"א, או דילמא כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא, והנה שורש האיבעיא לפי הנראה כך הוא, דלכאו' כיון דחזינן שהשה מותר לאחר פדיון איזה איסור חל על איסור שייך כאן, אך י"ל דהספק הוא הא דהשה מותר אי משום דלא חל עליו האיסור של הפ"ח כלל, או דילמא חל בשעת פדיון אלא דנפקע מיד, וכהך דנדרים (ע"ה.) איבעיא להו לר"א מיחל חלין ובטלין אי דילמא לא חלין כלל, ואף כאן אע"ג דגלי קרא דהשה חולין ביד כהן [מדנחשב בתוך כ"ד מתנות כהונה בפ' קרח, ואם איתא דהשה נתפס באיסור החמור הרי אינו נותן לו כלום, ולא שייך נתינה בדבר האסור בהנאה כמש"כ התוס' פסחים (ל"ג)] מ"מ אפשר דאין הפירוש שאין כאן התחלת איסור אלא דחל ובטל מיד וא"כ אין לפדות בפסוה"מ דכיון שאין אחע"א א"א שיחול כלל הפדיון על השה, ועי' בדברינו לעיל (י"א:

) אהא דאם מת נהנין בו:

והנה מסקנת הש"ס הוא דאין פודין בפסוה"מ משום דכתיב בהו צבי ואיל מה צבי ואיל אין פודין בו וכו', ולכאו' קשה הא אף בצבי ואיל ממש יכולין לפדות בשויו וא"כ אכתי נשאר הספק אם יכול לפדות בפסוה"מ בשויין כמו שפודה בצבי ואיל או דילמא אין איסור חע"א:

אך י"ל כיון דהפדי' בשויו אינו מצד שהוא בעל חי דבשויו יכיל לפדות אף בשלקי א"כ אין קפידא מה שאסור בגיזה ועבודה דבזה דנין רק על השויא וכיון ששוה כמו הפ"ח מועיל הפדיון, ודמיא לסברת הר"ן פ' לולב הגזול (ל"ז:

) דהדס שתולין בסוכה מותר להריח בו דכששמש מעשה עץ שמש כיון דשם אין צריכין הדס דוקא אין דנין בו תורת הדס רק תורת עץ בעלמא, וכסברת הב"י או"ח סי' ל"ב לענין מטלית כיון דאי"צ מבע"ח דוקא אפי' כשהוא מבע"ח לא בעי' מהמותר בפיך, וכן מבואר ברש"י ע"ז (כ"ג:

) ד"ה דאי ס"ד עיי"ש ודו"ק, ואף כאן בשלמא כשפודה בשה בפחות משויו דהפדיון מועיל רק מפני שהוא שה כשאסור בגיזה ועבודה אפשר דאינו מועיל משום דאין איסור חע"א, משא"כ כשפודהו בשה בשויו שהפדיון מועיל מתורת ממון הרי מעשה עץ שימש ואין קפידא כלל במה שאסור בגיזה ועבודה, כיון דמ"מ הרי יש לו השויא אף עם האיסור:

וראי' לזה דהנה ברש"י מכות (כ"ב.) כתב דהא דהמנהיג בשור פסיהמ"ק לוקה משום כלאים הוא משום דיש בו צד קידש וצד חול והוי כאילו פתיכו בו ב' גופין אחד קודש ואחד חול, ולכאורה מטעם זה יאסר למכור שור פסיה"מ מחיים דהא נהנה מהקדש דהרי יש בו צד קודש ג"כ, אע"כ דכיון שאינו מקבל דמים רק עבור השיווי שיש לו לאכילה ואילו הי' שוה לגיזה עבודה הי' מקבל עבורו יותר, נמצא דבמכירה זו מפריד החלק חולין מהחלק קודש, ודמיא לחבית יי"נ שנתערב בחביתי יין היתר ומוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור דשרי, ואף דההיתר שם הוא רק משום דיצויר להפריד בפועל ממש כמש"כ הפוסקים וכמה שביאר בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א, אך באמת אף כאן יצויר להפריד הצד קודש בפועל היינו שישחטנו ויפקע האיסור של גיזה ועבודה, וע"כ אף המכירה חשוב כמפריד האיסור במה שאינו מקבל דמים רק עבור השיווי לאכילה:

וה"ה כשפודה עליו פ"ח בשוויו כיון דהשור פסוהמ"ק