ראשית בכורים (בכורות) סה

מצה יצא י"ח דהרי סוף סוף בא לידי חימוץ, דמצה לא דמי לבכורים דגבי בכורים הקפידא היא שיהי' משבעת המינים, משא"כ במצה דתליא רק בדבר שיוכל לבא לידי חימוץ ודו"ק):

עי' רמב"ם פי"ב מבכורים ה"ח שמנה טרפה וכלאים ושחוט ומסיק דלא נקרא שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד, ומשמע דמלשון שה ממעט לכל הני, ולא משום גז"ש דשה שה מפסח, ולפי הנראה טעמו דפסק כרב אשי דהוא בתרא דס"ל פודין בב"פ והוא לית לי' גז"ש דפסח, והא דאין פודין בשחוט משום שאינו נקרא שה, וכדפירש"י על ב"פ דכשחוט דמי ולאו שה הוא. וכן כלאים לא נקרא שה דחשוב ברי' כמש"כ לעיל, וכן טרפה בנחתכו רגלי' מארכובה ולמעלה, משום דשה שלם משמע כמה שיתבאר לפנינו:

ובזה מיושב מה שתמה הלח"מ פ"ה מעבודת יוהכ"פ ע"מ שפסק הרמב"ם דאם מת הכהן קודם שיכפר בדמו הכהן האחר נכנס בדמו, והא בגמ' תלי לה אי שחוט נקרא שה וכיון שפסק דשחוט לאו שה הוא הרי לא נקרא פר ג"כ עיי"ש, ולפענ"ד לק"מ דהרמב"ם פסק כאן וכאן כרב אשי דהוא בתרא, ורב אשי ס"ל דשחוט לאו שה הוא ומה"ט אין פודין בו אף דל"ל גז"ש דשה שה מפסח, ומ"מ לגבי פר הכהן נכנס בדמו כדקאמר רב אשי ביומא (ד"נ.) מסתברא כמ"ד דם איקרי פר דכתיב בזאת וגו' אטו בקרני' מעייל לי' עיי"ש, כלומר אף דבעלמא שחוט אינו בכלל שה ולא בכלל פר מ"מ כאן ע"כ קרא דחיק ומוקי אנפשי' דהכוונה הוא על דמו של פר, דאף הראשון אינו בא בגוף הפר אלא בדמו, ואתי שפיר רב אשי לשיטתי' והרמב"ם פסק כוותי', ועי' ריטב"א יומא (מ"ט) ד"ה א"כ:

והא דאין פודין בטרפה אף דחשוב שה, י"ל דטרפה דהכא מיירי בנחתכה רגלי' מן הארכובה ולמעלה כדפירש"י ור"ג במתני', ולכאורה אינו מובן למה נקטו טרפה זו דוקא, אך לפי"ז יובן דכיון דרבנן לא ילפי שה שה מפסח אמאי אין פודין בטרפה הא טרפה ג"כ שה הוא, אך י"ל כיון דמחוסר הרגל חשוב רק מקצת שה, וכמו דאמרי' לעיל (ד"ג) דשותפות עכו"ם פוטר משום דבכור כולו בכור במשמע, ה"ה שה כל שה משמע וכשנחסר מקצתו הרי אינו כל שה, ואף דאם נחסר דבר שאינו עושה אותו טרפה חשוב שה שלם כדמבואר מהא דבעי' קרא ליפסול מחוסר אבר בעופות, מ"מ אם חסר אבר שהנשמה תלוי' בו נחשב שנחסר חלק מהשה כיון דחיות השה תלוי בו, וכדס"ל לרבא במכילתין (ד"ג) דדוקא אם יש לו לנכרי בו דבר שעושה אותו טרפה פוטר, הרי דבפחות מכזה נחשב עדיין כל בכור וה"ה כאן, ואף דקימ"ל צבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות, כמש"פ הרמב"ם פ"ט מה' בכורים, וביו"ד סי' ס"א סי"ח משום דאמרי' שה ואפי' מקצת שה, וע"כ החילוק שבין הך דבכור לזה, כמש"כ התוס' חולין (קל"ב.) ד"ה וצריך, לחלק בין צבי הבא על התיישה לשותפת כהן, דהתם כל שיות שבו מחויב והכא לא מתחייב כל שיות שבו עיי"ש, וה"ה גבי בכור דכולו בכור הוא ויש בו מקצת שפטור היינו חלקו של נכרי, וא"כ בנ"ד דדמי לצבי הבא על התיישה לכאורה אין למעט מטעם מקצת שה, אך האמת יורה דרכו דכאן שאני, והוא עפימש"כ הריב"ש סי' שמ"ז לחלק בין טלית של שותפין לסוכה של שותפין דהתם רחמנא אמר שלא ישתמש אדם בטלית שלו אלא כשהטיל בה ציצית, וכיון שקצתה שלו הרי הוא משתמש בשלו בלא ציצית, אבל בסוכה א"א לומר כן דכיון שחייבה אותו תורה לישב בסוכה שתהי' שלו איך נאמר שתפטרהו בחצי' שלו עכ"ל, הרי תפס דיש חילוק בין חיוב הנובע מחמת החפץ כגון ציצית דבזה סגי אף במקצת שלו, לחיוב שאינו מצד החפץ דכיון דחייבה אותו תורה לישב בסוכה צריך לישב בסוכה שכולה שלו, ולא סגי בשותפות דנחשב רק במקצת שלו, והדברים עתיקים, וה"ה בנ"ד דאף דצבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות היינו משום דלענין זה סגי אפי' במקצת שה כיון דהחיוב נובע מכח שה הלזה, משא"כ כשבא לפדות פטר חמור בשה כיון דאין החיוב נובע מכח זה השה רק מצד הפ"ח, ואם חייבה אותו תורה לפדות בשה גמור לא יוכל לפדות בשה כזה שנחשב רק מקצת שה, ודו"ק היטב, ולהסוברים דהא דאין פודין בטרפה קאי על כל הטרפות אפי' אם לא נחסר ממנו כלום כדמוכח ברמב"ם פי"ב מה' בכורים שסתם וכתב דאין פודין בטרפה ולא כתב דמיירי בנחתכו רגלי' מהארכובה ולמעלה, מ"מ אפשר דאף לשיטתם הטעם משום דנחשב רק מקצת שה דכיון דשחוט לאו שה הוא הרי עיקר חשיבותו של שם שה הוא מפאת החיות שבו, וכיון דקימ"ל טרפה אינה חי' הרי יש גרעון בתואר השה ולא נחשב כל שה, ועי' רשב"א נדה כ"ג גבי מאי נ"מ לאתסורי באחותה ובריש תשו' שבות יעקב ואכתי צ"ע בזה:

וב נוגע לגוף דברי רש"י ור"ג הנ"ל ראיתי להתויו"ט שכתב דה"ה בכל הטרפות, אך באמת דוחק לומר דרש"י ור"ג שכתבו דקאי אנחתכה רגלי' מן הארכובה ולמעלה לאו דוקא הוא, ובודאי מעוטפת בזה איזה כוונה, והנראה לי בזה לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' רצ"א בטעמו של הרמב"ם שפסק דאם פדה בנדמה פדיונו פדוי משום דבאמת הי' בדין לפדות גם בשו"פ כמו בהקדש דשוה מנה שחלל על שו"פ מחולל, אך בהקדש הטעם דאין אונאה להקדש, אבל כאן דהפדיון שייך לכהן הרי יש אונאה להדיוט, אך אם כבר פדה בנדמה כיון דספק הוי אולי הועיל הפדיון א"כ כבר פקע חזקת הכהן ולא נשאר רק לקיים מצות פדיון מספק ולזה מועיל אפי' בשו"פ וא"כ לא גרע הנדמה משו"פ עיי"ש, ולפי"ז ה"ה בטרפה שאין הפדיון מועיל בדיעבד הוא רק בודאי טרפה, אבל בספק טרפה בדיעבד הועיל הפדיון מטעם הנ"ל, וע"כ פירש"י כגון נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה דזה הוי טרפה גלוי' וודאית, להוציא שאר טרפות הפנימיות שמחיים הוי רק ספק טרפה בזה הפדיון מועיל בדיעבד, ואף אם יתברר לאחר שחיטה שהיא טרפה מ"מ יש כמה טרפות שנוכל לומר השתא הוא דנטרפו, ע"כ נקטו מילתא פסיקא דבנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה וכיו"ב לעולם לא יועיל הפדיון:

עי' רי"ט אלגאזי שהק' על הרמב"ם מירושלמי פ"ב דבכורים דאם פדה בכוי יחזור ויפדה בשה ומ"ש מנדמה, ולפענד"נ ליישב עפי"ד אבני נזר הנ"ל בטעמו של הרמב"ם בנדמה כיון דספק הוא מועיל בשו"פ, אך י"ל דכל זה הוא רק כשהבעלים לא ידעו שהוא נדמה דאז לא נתכוונו להונות את הכהן הילכך אף אם נודע אח"כ שהוא נדמה כבר יצא י"ח, דאין כאן אונאה כיון שהי' שלא במתכוין, [כדמבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' י"ט דאיסור אונאה הוא רק במתכוין להונות, וכ"מ בחינוך מצוה של"ז מדכתב שהוזהרנו שלא להונות הבריות מדעת עיי"ש,] משא"כ היכא דידע שהוא נדמה ואעפי"כ פדה בו הרי נתכוין להונות מספק, דשמא אין לו דין שה ונמצא שנותן לו רק שוה שה, והיכא שאינו נותן לו שה הרי מחויב ליתן שוויו של חמור, בזה אין הפדיון מועיל בדיעבד כיון דיש כאן אונאה, ולפי"ז יהי'