ראשית בכורים (בכורות) סד

אומדנא ואין לפטרו מצד הסברא, לזה הוצרך הגזיה"כ:

נמצא דבמעשר לעולם שייך לומר קאתינא מכח גברא וכו' ובתרומה לעולם לא שייך, ובתרו"מ יש צדדין לכאן ולכאן:

והשתא אתי שפיר מש"פ הרמב"ם בפ"י ממעשר דדוקא בירש טבלים ממורחין פטור, דאם ירש קודם מירוח שלא נתחייבו עדיין אצל המוריש לא שייך לומר דהוי כאילו הפריש, וגבי נכרי שאני דהוי כהתנה עמו שלא יחול הקנין עד אחר המירוח כנ"ל:

ומיושב נמי מה שהקשה המהרי"ט מהא דכהן שיש לו בן חלל ומת האב בתוך ל' הבן חייב לפדות את עצמו, דהתם לא שייך לומר קאתינא וכו' כיון דאכתי לא הגיע החיוב, גם מה שהקשה מהא דחולין (קל"ו) הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור הא צאנו לגזוז חייב, ג"כ ניחא כיון דראשית הגז אין לו שיעור מה"ת דמיא לתרומה דליכא אומדנא דהרי יכול לפטור עצמו בכ"ש, (ואף דדברים אלו לא נתבררו אצלי כל צורכם ואכתי צ"ע טובא בזה, לא מנעתי מלהעלותם על הגליון מפני חומר הענין, וד' יצילני משגיאות ובתורתו יראנו נפלאות:

(שם) בגמ' ואם מת נהנין בי' דמית היכא אילימא בי כהן ונהנה בו כהן פשיטא ממונא דידי' הוא אלא דמית בי בעלים ונהנה בו כהן הא נמי פשיטא, סד"א כ"ז דלא מטא לידי' לא זכה בי' קמ"ל דמעידנא דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי ע"כ:

לכאורה קשה הא מה שנהנה בו אינו רבותא כלל, ועיקר הרבותא הוא מה שנותן לכהן הנבלה כמו שהיא ואינו צריך ליתן לו שה חי, וא"כ העיקר חסר מן הספר:

והנלפענ"ד בזה דלכאורה כיון שהפ"ח אסור הי' בדין שהשה שפודין בו תופס את דמיו ככל פדיון דעלמא שהדבר שפודין בו נכנס תחתיו, וע"כ הי' מקום לומר דאף שהשה חולין ביד כהן, זהו רק אחר שבא ליד כהן אבל בשעת הפרשה נאסר השה תחת הפ"ח, אלא דכשבא ליד כהן נעשה היתר כדמצינו גבי חרמי כהנים, (וכן מוכח קצת לקמן (י"ב.) מאי כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור או דילמא כיון דלא תפיס פדיונו וכו' משמע דהאיסור חל לפי שעה אלא דנפקע מיד ועי' נדרים (ע"ה.) חלין ובטלין]:

אך כל זה הוא רק אם גמר המצוה הוא הנתינה לכהן, אז הי' אפשר לומר דמשעת הפרשה נאסר ואחר שנשלמה מצות נתינה ניתר, אבל האמת הוא דבפ"ח אין הנתינה מצוה כלל רק ההפרשה דאז נשלמה המצוה כדמוכח בתוס' (י"א.) ד"ה והילכתא עיי"ש, ומה שמחויב ליתנו לכהן אח"כ הוא בתורת ממון ולא בתורת מצוה אלא דממון של כהנים מופקד בידו ולא דמיא לתרומה דשם ההפרשה והנתינה נמנו לב' מצות כדאיתא בסה"מ להרמב"ן, וגבי פ"ח לא נמנה רק מצוה אחת, וכיון דהשלמת המצוה היא בשעת הפרשה השה ניתר תיכף, וזהו שאמרו אם מת נהנין בו דמוכח מזה דע"י ההפרשה נגמרה המצוה דאל"כ לא הי' מותר ליהנות בו עד שעת נתינה, וממילא שמעינן שאינו מחויב ליתן לו שה אחר רק נותן לו הנבילה דהוי כאילו כבר קיבלו הכהן ומת ברשותו:

ובזה ניחא מה שהקשה הריט"א מאי קמ"ל בזה הרי פלוגתא דר"א ורבנן הוא במתני' דלקמן אי חייב באחריותה, אך לפי הנ"ל ניחא דסד"א אף שאינו חייב באחריות השה מ"מ המצוה לא נשלמה עד שעת נתינה לכהן, כמו גבי תרומה דהנתינה היא מצוה בפ"ע וממילא יאסר השה בהנאה כל זמן שלא בא ליד כהן ולא נגמרה כל מצותו, קמ"ל דע"י הפרשה הותר בהנאה משום דבזה נשלמה המצוה לגמרי:

וטעם הדבר אפשר דהנה הא דהשה חולין, ביד כהן לכאו' אין שום לימוד ע"ז, אך לפי הנראה מקור מקומו טהור, מהא דפטר חמור נחשב בין כ"ד מתנות כהונה בפ' קרח, מזה מוכרח שהוא מותר, דאם איתא שאיסור הפ"ח נתפס בו הרי לא שייך ליתנו לכהן, דלא שייך נתינה רק בדבר המותר בהנאה כמש"כ התוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן עיי"ש, והנה שם אינו מפורש לשון נתינה רק לשון פדי' וכל בכור בהמה טמאה תפדה, [ולא דמי לבכור אדם דדרשינן יהי' לך ופדה תפדה כדאיתא בפ' יש בכור (נ"א.)] ומוכח מזה דכאן החשיבה תורה הפדי' כנתינה ושמותר בהנאה משעת פדי', מדקחשיב לה בין מת"כ, כלומר דהמצוה נגמרה לגמרי משעת פדיון אלא דנשאר כפקדון בידו עד שימסרנו לכהן, וכפקדון בלי אחריות ודו"ק היטב:

(דף י"ב.), בגמ' מהו לפדות בבן פקועה וכו', רב אשי אמר פודין בו מר זוטרא אמר אין פודין בו, ומבואר בגמ' וברשב"א ב"ק (ד"מ.) ובחולין (דף ע"ד.) דמחלקותם תליא אי ילפי' שה שה מפסח, ועי' רמב"ם לפי גרסת הכ"מ דפסק כרב אשי דפודין בו וכ"פ הטור, וא"כ לרבנן לא ילפי' שה מפסח ולפי"ז צריך להבין אמאי אין פודין בכלאים ובטרפה הרי שה הוא, ובשלמא אי ילפי' שה מפסח ניחא דכלאים וטרפה פסולין לק"פ ואין במינם קרב, אבל אי לא ילפי' וממעטינן רק מה שאינו שה הא כלאים וטרפה שה נינהו:

ואולי י"ל דרבנן ס"ל דכלאים הבא מרחל ועז אף דכל אחד מהם בפ"ע שה הוא מ"מ התולדה משניהם אינו חשוב שה, כיון דפתיך בו צד רחל וצד עז לא נקרא שה רק ברי' בפ"ע [וכיוצא בזה ראיתי בס' צפנת פענח פ"ה מה' מצה ה"ו שיצא לדון בדבר החדש, דאם עירב קמח מחמשת מיני דגן ועשה מהן עיסה פטורה מן החלה ואין יוצאין בה י"ח מצה דהוי כמין חדש לגמרי וכמו פרדה דהוי מין בפ"ע עיי"ש, והנה דבריו בזה הם מקושי הבנה דאטו במצה מפורש בתורה שתהי' מחמשת המינים, הרי הא דאין יוצאין אלא בחמשת המינים הוא משום דבעי' מצה שראוי' לבוא לידי חימוץ, ומה"ט לריב"נ אף באורז יוצאין יד"ח מצה כדמפו' בפ' כ"ש (ל"ה.) וה"ה לענין חלה דילפי' לחם לחם ממצה, וא"כ מה בכך שע"י תערובות נעשה כמין חדש הרי סוף כל סוף בא לידי חימוץ ושפיר יוצאין בו י"ח מצה וחייב בחלה, ולומר דאף בטבעו נשתנה מחמת התערובת ואינו בא לידי חימוץ, זהו ודאי דבר רחוק כמובן, אך גוף החידוש שע"י התערובת מקבל מהות אחר וכאילו הוי מין בפ"ע ניתן להאמר:

ואם כנים הדברים נרויח בזה לפרש דברי התוס' פסחים (ל"ו:

) ד"ה אוציא עי' מהרש"א ופנ"י שם שנתקשו בדברי התוס', ולפי הנ"ל י"ל דאם נמעט כל שיש במינו בכורים, יוכל לצאת י"ח מצה ע"י תערובת של ב' מינים יחד כגון אם יערב קמח חטים עם קמח שעורים ויעשה מהן עיסה דנחשב אין במינו בכורים דנעשה כמין בפ"ע שאינו לא חטים ולא שעורים, ולענין